שלושת האני
וכוחות הרשע
מחזה תת-הכרתי עם שתי גוויות





"המוות הוא האירוע המשמעותי היחיד הקורה בחיי האדם" ד.חארמס





   מאת: דניאל ברוק


 על הבמה ניצבת כורסה בא ישן האני השלישי תוך כדי נחירות
מקוטעות. האני השני עומד בקדמת הבמה ומגרד את הבית שחי. מדי
פעם הוא מעיף מבט אל עבר צדי הבמה כאילו שאוטוטו מישהו ייכנס.
ובאמת המישהו נכנס. זהו האני הראשון. האני השני מייד מפסיק
להתגרד.

הראשון:(נאנח) חזרתי זה עתה מהעיר. השמועות אומרות שאנחנו
עומדים למות. כבר נשמעות פרסות סוסיהם...

השני: זהו? זה הסוף? ועוד לא מלאו לי 23 שנה. האם כל זה נראה
לך הגיוני?

הראשון: המוות כשלעצמו אינו מהווה בעיה. נתגבר.

השני: מעניין איך הם נראים? עד כמה הרשע נראה מרושע או שהכל
אשליה תיאטרלית?

הראשון: כך או אחרת, תקשיב לי היטב. חפרתי שוחה, אתה יודע,
לשעת חירום. אמנם קצת קר בפנים, אך בידי משקה אשר יחמם בן רגע
.(שולף בקבוקון מכיס מקטורנו)

השני: (חוטף את הבקבוק) תן לי לראות!

הראשון: לא! תחזיר מייד!

השני: ומה אם אלגום מאית הגרם או יותר?

הראשון: שלא תעז! זה שלי, אני משאיר את זה עד לבואם.

השני: כן, כן, שמענו. אתה יכול מצדי להתחפר בשוחה שלך ולחכות
כבר עכשיו ואני... אטעם מהמשקה הזה שלך. דרך אגב, איזה טעם
הוא?

הראשון: מיץ אוכמניות סחוט טרי.

השני: זאת לא עונת האוכמניות.

הראשון: זאת כן.

השני: זו לא.

הראשון: כן, כן, כן.

השני: איך אתה יודע?

הראשון: רק מלהסתכל על השמיים אתה יכול לראות, רק מלהריח את
ניחוחות הערב המבודד, הריק מתוכן, רק מלצפות אל האופק או אפילו
מלמזמז איזו ילדה מטורפת בשנות העשרה המאוחרות, לתפוס ביד הענק
המשופשפת את עכוזה הקשיח ואז ללגום את מיתרי נשימתה הטהורה
המזדווגים עם עלי השלכת. הו, עונג, מדוע, לא, לא,     Por Qua
אתה כה מרוחק? עונג מטומטם שמתרפס בפני מטומטמים. ואני
המטומטם רק סורג לעצמי את כתונת המשבצות...

שתיקה. השני בכל זאת פותח את הבקבוק ולוגם, אך מייד יורק את מה
ששתה.

השני: מנוול! אנס! זה בכלל לא מיץ אוכמניות.
   
הראשון: לא, זה לא. זה רעל.

השני: מה? אתה לא מתבייש ועוד לתת לי לשתות מזה! ערבי, ערבי,
ערבי! מה אתה מנסה לעשות? להרעיל אותי? את עצמך? ולא שנינו
נבראנו בצלם! ומה אני רואה כאן לפניי? בוגד!

 האני השלישי מתעורר. האני השני מחביא את הבקבוק בכיסו.

 השלישי: מה כל הרעש והמהומה? כלום לא תיתנו לי לישון היום או
בכלל?
גם ככה מכל הלחות אני מרגיש כאגודל התחוב לפיו של תינוק. אלך
לי להתבודד. אולי אירדם אי שם במקום אחר מבלי שתפריעו.

הראשון: לא, לא, תישאר. אתה פשוט לא יכול לקום וללכת. אתה הרי
כמו... משפחה בשבילנו.

השני: כן, כן, אני מבטיח שנשתוק ונשאיר את כל המריבות עד לאחר
שתתעורר.

השלישי: איני חפץ שתריבו כלל.

הראשון: חס וחלילה! לא נריב יותר לעולם! נומי נום!

השלישי: אלך בכל זאת...להשתין.

השלישי יוצא. שני האחרים מתיישבים רחוק זה ומזה ושומרים על
השתיקה. השתיקה מופרת במוסיקה מפחידה מתגברת והבמה מתחילה
להחשיך.

השני: אתה שומע?

הראשון: הנה זה בא!

השני: חייבים לעשות משהו. אסור להיגרר למצב של חוסר אונים.
צריך ליזום פעולה התקפית.

השני רץ אל מאחורי הקלעים ופתאום נשמעת צעקתו.

השני: פאק! פאק!

הראשון: מה קרה?

השני: נפלתי לתוך השוחה המחורבנת שלך, זה מה שקרה. בוא תעזור
לי לקום.

הראשון: רגע...

הראשון בא לצאת, אך נשמעים קולות רעמים ומלווה במוסיקת מטאל
נכנס איש לבוש שחורים עם מסכה על הפנים.

האיש: ערב טוב לכם. אני הוא זה שחיכיתם לו. אכן בא סופכם.
ובצדק, יש לציין. שום דבר טוב לא צמח מהאנושות כמו שהיא מיוצגת
על ידי עצמה כאן לפניי.

הראשון: אתה בוודאי טעית בכתובת, אנחנו אנשים טובים בסך הכל.

האיש: זה מה שכולם אומרים, פשוט בא לי להקיא. ( מביט סביבו)
מלאכת ההשמדה כאן נראית קלה ומייד אתחיל בביצועה, אך בטרם אשמח
אם תמזוג לי כוס מים.

הראשון: מים הם מצרך נדיר באזור זה ואני מתחבט באם לספק לך את
מבוקשך.

האיש: שמע לי, חביבי, עברתי תלאות בדרך ועייפתי מכל דיבורי
הסרק. עתה אני מבקש שלווה וכוס מים.

השני קופץ אל הבמה.

השני: נחלצתי בעצמי מהשוחה. אני רואה שהרשע כבר כאן. אם כן,
אני מוכן להלחם. (עושה תנועות מאיימות מחוסרות קואורדינציה
לעבר האיש)

האיש: (בקול עייף) פלצנים! נמאסתם! מה אני מבקש סך הכל? טיפה
מים וזהו. תתחשבו קצת באלה העושים את חייכם לפחות משעממים. הרי
נתתי לכם את האפשרות הכה נדירה לצפות, לצפות לבואי. ואתם כפויי
טובה, חולים סופניים בפרפורם  האחרון. אני דורש מים!

השני: לא תקבל ולא תקבל! אני מציע לך לעבור מייד למגננה.
למדתי כמה תרגילים קטלניים מהמדריך ליצ'מוטה משולבת.

הראשון: ובכן, אדוני הנכבד, על אף שדברייך נשמעים כנים ברמת
העיקרון ואינך נראה בן-אדם המזייף מחשבות, עליי להסכים עם
חברי, זאת אומרת עם עצמי ואני חושב ששנינו עומדים לזנק עלייך.

השני והראשון קופצים על האיש בקולות נהמה אך האיש מפילם בקלות
והם מתרסקים על הבמה. תוך כדי נפילה נופל הבקבוק מכיסו של
השני.

האיש: אהה! ומה יש לנו כאן? מה פשר הנוזל? ( אוסף את הבקבוק
מהרצפה)

השני: ובכן, זר אומלל, זהו רעל.

האיש: חה חה חה! אמנם, כמו יתר בני התמותה, פרצתי אל העולם
דרך החור של אימי, אך בדרכי המייגעת מאז רכשתי מעט מהניסיון
בכדי לזהות שקר טהור.
   
הראשון: ואם נאמר לך שזהו מיץ אוכמניות?

השני: או שמא וויסקי

הראשון: קולה

השני: לימונדה

הראשון: בלאדי מרי

השני: מילקשייק תות-בננה

הראשון: קפה הפוך

השני: עוגת לימון

הראשון: גולאש

השני: שרוכי מגפיים רקובים.

הראשון והשני ביחד: מים! מים מהברז, מי עדן, מי סודה, מי
שופכין, מי קרה, מי שפיר. מים! מים! מים!

האיש נראה מבולבל, ולבסוף פותח את הבקבוק ולוגם לגימה גדולה.

האיש: קצת חמצמץ... נו, טוב. באסטה!

השני מסתכל בפליאה על הראשון.

האיש: איפה עצרנו? התחלתם לגלות התנגדות מינורית. מה שלא יגרע
מהשלמת ביצוע תכנית הרשע.

האיש נופל מת. הבקבוק נשמט מידיו. הראשון ניגש אליו.

הראשון: הוא מת. ניצחון החרות האבסולוטית!

השני: הבה נבדוק מה פרצופו האמיתי.

השני ניגש להסיר את המסכה מפניי המת ומגלה לתדהמתו שזהו האני
השלישי אשר הלך להשתין שלוש דקות קודם לכן.

השני: לא ייתכן! זהו אני עצמי.

הראשון: אתה טועה. זה אני!

השני: אין כלל חשיבות מי מבין שנינו הוא זה שכן שנינו אנחנו
עצמנו.

הראשון: אם כן, הרשע לא נברא.

השני: הרשע הגיח מתוכנו, ממעמקי הרפש. אני לא חושב שאוכל
לחיות עם עצמי.

הראשון: החמור מכל הוא שלא נשאר יותר למה לצפות. אני עצוב.
לא, אף יותר מזה...

רץ אל עבר הבקבוק, אך השני משיג אותו ושניהם מתחילים לריב
עליו.

השני: זה שלי...

הראשון: לא, זה שלי, הכנתי אותו העצמי. אתה סתם ערבי!

השני: אם כך, הרצון שלי הוא עז יותר.

הראשון: ואיך בדיוק נוכל למדוד את העוצמות הקמיקדזליות?

השני: יש לי רעיון! בוא כל אחד ינשוך לעצמו את היד והראשון
שיתיז דם ישתה ראשון מהנוזל הקטלני.

הראשון: אם כן, אני מוכן.

הראשון משחרר את אחיזתו מהבקבוק ובא לנשוך לעצמו את היד
ובינתיים השני פותח את הבקבוק ושותה ממנו.

השני: עניין של מה בכך לשקר לעצמך. (נופל)

הראשון מפסיק לנשוך את ידו ומתבונן בשתי הגוויות. אחר כורע על
ברכיו.

הראשון: רק מלהסתכל על השמיים... מלהריח את ניחוחות הערב
המבודד, הריק מתוכן... אימה, אימה אחזה אותו והוא שוב התרוקן
והתכסו עפר שפתותיו. והקבר היחיד שמשך אותו אל ממלכת אאיד היה
קברו ולא קברו. מה הטעם להנציח כאשר מספיקה חריטה לינארית אחת
בוריד החיים ובתווך- נקודות ציון בצבע ארגמן.  ומה בסוף?
שלווה.    

הראשון קם על רגליו ויוצא. חושך.


סוף