הכל התחיל מאז שהתחלנו לקנות את הירקות שלנו בשוק הכרמל.
אמנם היה להם טעם רגיל לכל דבר, אבל המוכר ההוא לא מצא חן
בעיניי בכלל. היה לו משהו חשוד בעיניים, וכמה שנים טובות של
צפייה בתיקים באפלה הבהירו לי היטב שאסור לסמוך על אף אחד. זה,
והעובדה שתמיד יצא לו קצף מהפה.
הירק שהיא הכי אהבה היה כרובית. הייתה לה תיאוריה שירקות הם
כמו בני אדם, ולהפך. לפי דעתה, היא הייתה כרובית, כי כרוביות
הן צנועות, עדינות ולא מתבלטות, אך מצוי בהן קסם רב. ועל-פי
אותה תיאוריה מפוקפקת, אני הייתי חציל.
הכיף הגדול שלה היה להכין סלטים. שעות על גבי שעות, ליצור
מרקמים עדינים ושילובים נועזים, להציג את זה במקרר לשעתיים-
שכולם יתלהבו, ואז לאכול את זה בדרך הכי מהנה- בחושניות.
אני הייתי עומדת ומסתלת עליה, וזה היה הכיף שלי. מדי פעם גם
הייתי מקבלת הסברים קולינריים מעמיקים על מהות המלפפון וחשיבות
הסלט בעת המודרנית. לפעמים זה היה אפילו מעניין.
אבל מאז שאנחנו קונות את הירקות בדוכן האדום בשוק, כבר לא
כל-כך כיף לעמוד לידה. לא שאני לא רוצה, אבל היא מתרכזת רק
בירקות, מדברת בחיבה רק אליהם, ולא נותנת שום הרצאה.
ובכלל, לבהות בקיר זה לא כל-כך נורא כמו שאומרים.

בהתחלה, ניסיתי להתעלם מהמצב, מהתהום שנפערה לנגד עיניי,
להכחיש את ההדרגתיות המגעילה ולא להאשים אף אחד.
איך במקום סנדוויצ'ים עם שוקולד או ריבה היא לקוחת שקית עם
מבחר ירקות מצוחצחים, איך כשקניתי תפוחים בסופר היא לא דיברה
איתי 3 שעות (אפילו שמדובר בפרי), או הפעם ההיא שמצאתי על
השולחן בסלון פסל דקורטיבי בצורת עגבניה רוקדת סטפס.
על כל אלה עוד יכולתי להבליג, לומר שזה סתם שיגעון זמני, כמו
מה שקרה לי עם העציצים.
אבל אז הגיע הפלפל ששבר את הגב שלי- בלילות, היא כבר לא אמרה
לי שאני החציל שלה.
ואחרי זה, העובדה שכל הג'אנק פוד נעלם, והמקרר מלא בירקות- כבר
לא שינתה לי יותר.

קצת אחרי שהיא הפסיקה לומר לי דברים יפים, היא הייתה נעלמת
בשעות משונות. בעיקר בשש בבוקר, והייתי מתעוררת ומגלה שאני
לבד. בפעמים הראשונות עוד חיפשתי אחריה, מוציאה את נשמתי רק
בכדי שאוכל להתקשר לאמא שלה. לא מצאתי אותה.
היא הייתה חוזרת מתנשפת, עם גזר ביד.

יום אחד נמאס לי, פקעה סבלנותי וקץ הניוון שלי.
החלטתי לעקוב אחריה.
אותו בוקר, קמתי קצת אחריה, חבשתי פאה ג'ינג'ית ומשקפי טייסים
ויצאתי לראות איך משטים בי.
זה היה נורא.
היא, שמעולם לא עשתה ספונג'ה, הורידה ארגזי ירקות ממשאית
מעופשת ליד השוק. הורידה ומסרה אותם למוכר ההוא, עם הקצף בפה.
בלעתי גוש ענק שהיה לי בגרון והלכתי אחריהם, כשהם הלכו הגועל,
מצחקקים ועמוסי שקיות בריאות, לדוכן האדום.
התכוננתי נפשית למצב סצינה.
נעמדתי מולם, כמו שור זועם במיוחד שלא אכל ארוחת בוקר אל מול
מטדור מתחיל, כשהם סידרו את מדפי הירקות והוא סיפר בדיחת קרש.
"הייתי צריכה לדעת שתהיי כאן", נדמה לי שיצא עשן מאוזניי.
"את טועה", לא היה בן אדם מופתע יותר ממנה ברגעים אלה, כולל
המוכר. הוא הביט בה בעניין במבטו המשתק. "בעצם... מה שאת רואה
כאן זה חזיון תעתועים. האמת היא שאני בבית, ישנה במיטה".
לא, אני לא אתן לה לעבוד עליי שוב בברוטליות שכזו.
"אולי אני נראית מטומטמת", ניסיתי לעמוד על שלי. "אבל אני לא!
באמת שלא!".
הם החליפו מבטים וחייכו.
"ועכשיו", דרשתי לדעת. "מה לעזאזל קורה פה?".
"הנה רעיון!", היא קפצה. "למה שלא תחזרי הביתה ותאכלי
מילקי?".
"אחלה רעיון", אמר המוכר ורציתי להרוג אותו.
"אבל אין בבית מילקי!!", הטחתי בה.
החוצפנים התקרבו אחת לשני כדי לטכס עצה ואני הרמתי תפוז רקוב
כדי להשליך עליהם.
היא בירברה והיא הביט בי בעיניים שלו האלה.
לא רציתי לומר לעצמי "אמרתי לך" כי אז ייצא שאני מאשימה את
עצמי, וזה לא דבר חכם לעשות.
אני חושבת שעמדתי שם אולי 10 דקות, והם בכלל לא שמו לב לקיומי,
רק המשיכו לסדר את הירקות ולצחוק כאילו שאני בכלל לא שם.
התעצבנתי.
לקחתי שקית וקניתי ירקות בדוכן ממול.