סתם כדי שאתם שקוראים את זה תדעו משהו, אתם בטח כבר חושבים
שאתם יודעים הכל, רואים הכל ושומעים הכל, אבל בעצם כמעט כולנו
לא יודעים כלום .
רובנו חיים רוב ימי חיינו בלי להבין את מה שסובב אותנו, חיים
עם שיגעון הגדלות הקטן הזה שמקיף אותנו, ובסופו של דבר כשאנחנו
כן מגלים את האמת, נבוכים מדי מכדי להודות בטעויות שהם שלנו.
וכך זה מתחיל, זה הסיפור שלנו, אתם מבינים, לכל אחד יש סיפור,
כזה או אחר, ומה שחשוב זה רק לדעת להקשיב, לשמוע ולהבין, לפני
שזה יהיה מאוחר מדי...
ולמה? אני רק רוצה לשאול, למה אנחנו מגלים את הדברים האלו על
אחרים שנייה אחת מאוחר מדי, וכל מה שנשאר לי עכשיו זה להצטער
שלא עשיתי משהו קודם, אומנם קיימים כאלה שיגידו שלעולם אל תאמר
לעולם לא ואף פעם זה לא מאוחר מדי, אבל מאוחר מדי נוסד לפני
שכולנו נולדנו, כמובן שיש יוצאים מן הכלל, אבל רובנו טיפשים
מדי מכדי לשים לב לשנייה האחרונה לפני שהפרק הזה מסתיים.
יש לי שאלה, מה אתם חושבים, האם אפשר להצטער על טעויות עבר?
האם אפשר ללמוד ולהבין את עצמך מטעויות של אחרים? האם מישהו
מכם אי פעם הקשיב למילותיו של מישהו אחר שאמר לו :הייתי שם
לפניך ותאמין לי כשאני אומר לך - תקשיב לי...אני יודע?
אצל חלק מכם הקטע הנ"ל מתקשר לטעויות עברו, חבר או חברה שלא
יצרתם איתם קשר כמו שצריך , טעויות של אוהבים צעירים , אצלי זה
לא כל כך מתקשר לזה , אצלי זה קשור למוות...
יש לי תמונה באלבום שלי משחק איתו על המיטה של דודים שלי ,
משחקים בכדור כאילו לא מודעים אפילו לטעויות המוזרות של החיים.
ופתאום זה פוגע בך , עשרים שנה קדימה והילד המחייך הזה , שהוא
בעצם אתה אבל רק מהצד השני כבר לא כאן , הוא גדל , עבר וחווה ,
אבל הוא כבר לא כאן בגלל כדור של מחבל.
ולמה אתה רק רוצה לצעוק , אבל הצעקות נתקעות בגרון , הדמעות
כבר יבשו אבל לעולם לא נגמרות , וכמה שזה נורא לאמר שכל מה
שנשאר זה זיכרון שלא רצית שיגיח לך כל כך מוקדם לפני שהזדקנת
(לפחות בכמה עשורים) , כבר הגיח בכזאתי פתאומיות ועם פה פעור
שאתה רק יכול לחשוב : מה עשית שזה מגיע לך, מי הם בכלל שהרשו
לו להיעלם מחייך יותר מדי מוקדם לפני שהספקת אפילו להכיר כמו
שצריך, אבל זה מה שקורה, כשעל מחדלים משלמים בחיים, ועל צעקות
משלמים בכאב - "כי ככה הם חולפים הימים היפים" - אתה לא יודע
אם זה קשור אליך, אם זה מקרה שבא לקרב אותך בעוד צעד אחד לחיים
האמיתיים, למרות שלפעמים אתה עדיין ילד שלא רוצה כל כך להתבגר,
לא רוצה עדיין להכיר כל כך את החיים האמיתיים, אבל הם משיגים
אותך ותופסים אותך בשני ידיים חזקות ולא רוצים לעזוב, אתם
מבינים, אתה לא רודף אחר החיים, בסופו של דבר הם רודפים
אחריך...
ולמרות שידוע הדבר שכאן זה לא המקום להעלות זכרונות על ימים
עברו, ולמרות שידוע שזה לא המקום להביע געגועים, ולמרות
שלסימפתיה ולרחמים אסור לצפות לעולם, כשהמקום פתאום מופיע
מאינשהוא, אתה רק יכול לצפות שהזאטוט מגיל 3 נמצא כרגע
בנירוונה הפרטית שלו, שומע שירים של הביטלס ודילן ושומע כל
מחשבה שסובבת סביבו, ורק על זה אתה לא יכול שלא לחייך, ורק על
זה אתה חייב לאמר רק דבר אחד, אחרון ככל שהוא יהיה, לרגע זה
לפחות :
תודה על הזיכרון ...