מבוא

הדממה העיקה, לאור דימדומי הערב, וולטר העביר את ידו הבריאה על
המצח, בניסיון למצוא שם נושא לשיחה, או דבר מה שיגרום לא לחשוב
יותר.
-"..וכמה זמן אתה מתכוון לשבת ככה?"
הזמן לא זז, וולטר באמת הרהר בשאלה, בעודו משרטט עם מזלג בתוך
פירה עם תירס, שעמד על השולחן עוד מארוחת ערב.
הוא חשש להיסתכל סביבו, במיוחד לימינו, ולגלות שהיא הינה עוד
בחדר, מביטה בו בעיני זכוכית, המוצפות בעצב אין סופי...או שלא
מביטה בו בכלל, אולי משום שלא היה הבדל.
השקט לפני הסערה.

מי מסובב את המחוגים כשהקפיץ כבר מחליד?

הוא קם לגלות שהחדר היה ריק, ולעת עתה העובדה שהיה לבדו במקום
שלא הכיר לא העסיקה אותו במיוחד.
ליתר דיוק, דבר לא העסיק את מוחו באותו רגע.
רעש של זכוכית מתנפצת העיר אותו, והחזיר את תשומת ליבו אל
הריצפה:
-"שעון..."-חשב-"שעון שבור, ליתר דיוק."
נהדר, הוא אסף את החתיכת מתכת מהריצפה, בעודו בוחן את הדיוק
והשקעה בקפיצים וצורות מיניאטוריות.
פניו השתקפו בזכוכיות, כדרכם של הזבובים לראות את העולם. הוא
הביט בהשתקפות, והשתקפות הביטה בו.
-"אידיוט"- אמר אחד מהם, או שוולטר פשוט נזף בעצמו, בעודו מטיל
את השאריות לפח הזבל במטבח.
-"לא נורא, במילא היה מקולקל"- ניחם את עצמו -"הם תמיד
מתקלקלים כאן".
כאשר פעם ניסה להסביר את התעלומה בעזרת גלים מגנטיים, לאחר מכן
במיסטיקה אזורטית למינה, ולבסוף סיים את הפרשה בחיוך אירוני על
חוסר אונים להשיב בנושא.


                                                           
 
.I

-"תוכל לומר לי מה השעה?!" -השאלה נשמעה פעמיים, אך רק בפעם
השנייה הצליח לשמוע אותה, מבעד למסכי רעש שיצרו הגיטרות. "ג'וי
דיוויז'ן"..הוא הכיר את השיר היטב, והסתובב לעברו של אותו
הקול.היא עדיין המתינה בסובלנות לתגובה המאחרת, בצורה מרגיזה,
של וולטר.
-"ישו המדמם!" -מלמל לעצמו, כדרבו של וולטר לקלל קדושים
נוצרים, וכמובן אין לשכוח את ישו, כאשר קללות בהשתתפותו נאמרו
לאור תדהמה והתפאלות.
-"מה?!" -הבחורה, העומדת מולו, כבר, ללא ספק הצטערה על מציאתה,
וכנראה, בפנקס ה"לא תעשי" המדומה שלה כבר הופיעה כתובית "אל
תשאלי תמהוניים מה שעה", אך כעבור דקה של שתיקה, התמהוני הצליח
להוציא שלושה מילים:
-"אין לי שעון!!" -וולטר הטיח את המילים בצעקה על מנת לחדור
דרך הקיר המתעצם של מוסיקה וספג מבט
של אכזבה , שלאחריו נאמר :
-"הממ..טוב, תודה".
היא הסתובבה ונעלמה לתוך התערובת הדינמית של אנשים, אורות,
מסכי גיטרות וחושך...

מי מטפטף שמן ומנקה אבק מאלו, המחזיקים בזמן האמת, כישועה
לאבודים?

כעבור עשר דקות, מצא וולטר את עצמו עדיין יושב באותו מקום, עם
אותה ההבעה חסרת עניין, שבא ישב כבר כמה שעות אחרונות, וסביר
להניח גם היה ממשיך לשבת, לו יכל לא לחשוב על המאורע.
-"מה קרה לך?!"- שאל את האיש בעל מעיל אינדיאני מצחיק, שמתאים
יותר לתפאורה של מערבונים, ו"נובלס" תקועה בפה.
-"תחשוב לבד.."- האיש ירק על הריצפה. למזלו של וולטר, האיש היה
וולטר עצמו, אחרת היריקה הייתה פוגעת לו בנעל.
ואז הוא חשב.
יותר נכון, התמונה קפצה עיניו, כפלאשבק של סם הזייתי.
-"העיניים!!"- עיניים חומות-כהות, החודרות דרכו, באופן מפחיד
מצד אחד, אך מהפנטות מצד שני.אולי ראה אותה לפני כן, אך לא יחס
לה חשיבות רבה יותר מעוד כחמישים בחורות במועדון, עד לאותו
רגע... עד לאותו
רגע.
הדמות במראה חייכה -"נו, אתה רואה, הצלחת!"
וולטר לא התייחס, בדרכו החוצה תילתל איזה שיכור, באומרו:
-"בחיי, בנאדם, אני לא חושב שאני אי-פעם אשכח אותה!!"
השיכור קילל כדרכם של שיכורים לקלל מטורפים במעילים מעוררי
גיחוך, הנתקעים בהם בדרך לשירותים, וצורחים שטויות לאוזן.

לשכוח, אכן, היה קשה, במיוחד כשראה את קאיילין מספר פעמים
במהלך השבועות הבאים, אבל משום מה לא הרגיש נח לדבר איתה, אולי
מתוך ניסיון העבר, שלימד אותו לסתום, לפני שההתפלספות
המורבידית שלו הייתה מבריחה כחצי מהמועדון, ואולי משאירה רק את
אותם ה"גוטים" הכבדים, אשר היו מהנהנים בהסכמה לכל אשר יאמר,
ופותחים לעצמם את הורידים בוקר למחרת, מתוך תפיסה אידיאולוגית
מתוסבכת כלשהי, או סתם ילדות קשה.
בנוסף גם התברר, כי הבחורה בעלת העניים המדהימות, היא גם בעלת
חבר, שגם, כנראה היה מדהים לא פחות, ועם יד על הלב וכאב בראות,
באשמת ה "נובלס", החליט וולטר לפרוש מן הסיפור, לפני שיהפוך
לדרמה סוחטת דמעות של רחמים עצמיים.


.II


כעבור שעתיים וולטר השתכר בצורה חסרת תקדים, ובהחלט חזירית,
הוא נמרח על השטיח, בעיניים עצומות, בניסיון להקשיב לרדיו
מקומי. הנסיון נכשל.
-"פרופאנום אסט פרופאנום" -הוא לא היה בטוח למי זרק את המילים,
אבל קאיילין לא השיבה -עייפה מכמות היין היא נרדמה.וטוב שכך.
הדממה, שכבר נהפכה להיות חלק ממנו, למרות כל מאמציו סירבה לשדר
שלווה...אלא משהו אחר, דומה יותר לאוויר טעון, המזמזם חרישית,
בגלל המתח, המצטבר בו. כדליפת גז במקום סגור, וכל אשר היה חסר
זה אותו ניצוץ, על מנת להפוך לקטל רב עוצמתי, הבוקע דרך
המסדרונות ומשאיר אחריו רק שרידים מושחרים ועצובים באופן כה
פטתי.
כשהיא תתעורר הם ידברו על חופש היצירה, ספרות פיסול ושאר
נושאים, אותם עברו פעמים אין ספור, אפילו לפעמים נדמה כי שניהם
קוראים את אותו התסריט הידוע מראש. קפקא, דוסטוייבסקי, מאגריט,
דאלי, ניטשה, ואדגר פו. כולם כבר זכו בתשומת הלב, ויזכו בו עוד
בהמשך, לאינסוף.
עד שהמתח יגיע אל מירב עוצמתו, עד אשר יבוא הניצוץ.
השעון על הקיר העיף בו מבט של זלזול והתנשאות. גבוה, דומם,
מלכותי.
-"..ומה לך יש לומר, גוויה תלויה?! אותה שעה שתיים ורבע,
שמחזיק אתה בה כבר שלושה וחצי ימים לא נותנת לך אפילו זכות
להיות פה!"
-"אני לא מוצא לנכון, לעורר את הדיון על הזכויות הנוכחות כאן,
כי אתה תפסיד, פגאני...יותר מזה, אם תמשיך לצרוח כתרנגול חנוק,
רק תעיר אותה..."
הוא צדק.בשני הדברים, שאמר.

הניצוץ לא איחר להגיע, ואחר כך הייתה התפרצות, ואחר כך הייתה
סערה, אשר תמיד הייתה צפויה מראש, אך אף פעם לא בלתי נמנעת,
ותמיד השלישיה הפרועה הביאו עמם אין קץ הפתעות, שכבר לא היו
צפויות מראש, בכלל לא.
ריח של דלק וגומי שרוף,
אדרנלין, המזין את הפרץ של טירוף,
נסיונות לא מוצלחים להירגע, חוסר רצון להירגע,
הרהורים, הנקטעים על-ידי עיקולים מסוכנים, וצרחות המופנות כלפי
הלילה, קללות זעם בלתי מרוסן, נדרים והבטחות רגעיים וריקים לא
פחות, וחוסר אונים.

מי מתקן בלי להרוס, כשאנו הורסים בלי לתקן?


ידע ותבונה, נכס זהב בידי פילוסופים, עוצמה ואומץ, המוערצים על
ידי אנשי הלוחמה, היו חסרי יכולת ואון, כמו מוסטנג מסורס, כנגד
הרגשות, כנגד הכאב.

דממה...
ניטשה פעם אמר, כי חשיכה היא עריסתם של חשדות, הייתי חופר אותו
מן הקבר, כדי לומר כמה שהוא צדק.
בליל ברירה המשיך וולטר לנסוע, ללא כיוון, כנראה הביתה.
למרות שהיציאה הייתה אכן משחררת,  היא השאירה אותו  תלוי על
במעגל של קצוות לא פתוחים, ואחרי הזעם, באו הספקות, ואחרי
הספקות באו התהיות, כאשר המפחיד מכל היה לעמוד מוד שטן חסר
פנים וממשיות, עד שחומק מן הפוקוס, ואז אין את מי להאשים
יותר.
וולטר האשים את הזמן.
הדליק סיגריה, נאנח, ומצא אויב מדויק יותר:
וולטר האשים את השעונים, השעונים המקולקלים.