חברים אוהבים מתיישבים לאטם,
בלי דילול התרכיז הזוהר -
מבריקים בעיניים קורנות מבטם,
מנסים מחדש, מוכיחים גאוותם,
לצלו הרועד של הנר.

מסתכלים זה בזה, מנידים העפעף,
מנשקים בתומה וברוך,
מנגנים בגופם, והנר עוד נטף,
עוד חיבר בערת התשוקה ושאף
הניצוץ בין חיקם לחסוך.

מתנשפים, לא נוגעים, מנוגים ומולאים
מחברת דל הנפש התם -
לא הבין, לא השכיל לתאר במלים,
על פניהם כך נופף בגשמי ערפלים -
וחסך נפלאות נשמתם.

בתבונה אוהבים, או ברגש יהיר,
מנתר לו הצל בקלילות...
וברקע, נוגה, אך צלול ובהיר,
מחבק את עצמו בקור רוח זהיר,
המשורר בא למות בבדידות.

כך נותרתי לבד, בלי לחוות הרגשת
החיים, הקרבה והגוף.
לא ידעתי דבר, זהו צדק מושחת,
ששבעתי ממנו תלאות וחרפת
קול נפשי הצנומה ההדוף.

וכעת אתייסר, וארצה להשלים
את אשר התקפחתי משאת.
אך הרגזתי הרגע בשבור הכלים,
לא אזכה בנשיפה של אותם חלילים,
והלב יתרוקן בלי לתת.