אמא אמרה שאנחנו הולכים לגן חיות ביום שבת.
כבר הרבה זמן אני אומר לאמא שאני רוצה ללכת לגן חיות ותמיד אמא
אמרה שגן חיות זה לילדים קטנים ואני לא ילד קטן.
אמא גם אמרה שהלונה פארק הוא לילדים קטנים ובטח ובטח הקרקס,
למרות שאני חושב שיש שם גם סתם ילדים, לא קטנים.
כשביקשתי מאמא לנסוע למופע של ערוץ הילדים בחג שבועות אז היא
אפילו התעצבנה ואמרה שזה ממש לא במקום שילד בגילי מתעניין
בדברים כאלה.
אני בן שבע ואני אוהב חיות אבל הסיבה העיקרית שבגללה ביקשתי כל
כך הרבה פעמים ללכת לגן חיות, למרות שאמא אמרה לי להפסיק לבקש,
היא הנמרים. מאז שאני זוכר את עצמי אני חולם על נמרים, אני
יושב איתם ומדבר איתם ומלטף אותם והם בכלל לא מפחידים. באחד
החלומות אפילו רכבתי על נמר ואמרתי לו "יותר מהר, יותר מהר"
והמסכן כמעט והתעלף.
לא סיפרתי לאמא וגם לא לאף אחד אחר על החלומות שלי, אני יודע
מה דעתה בנושא ודבר ראשון אני אקבל צעקות שאני ילד קטן שחולם
בהקיץ וזה לא נעים שחושבים עליך דברים כאלה.
ילדים בגילי באמת לא הולכים למקומות כאלה, זה לא מקובל.
ראיתי פעם באינטרנט שיש פרסומים וגם בעיתונים ראיתי כל מיני
פרסומים אבל אני יודע שרק אנשים שלא חונכו כמו שצריך ויש להם
בעיות, הולכים למקומות האלו  ושאפילו יש מאבק נגד זה כי זה
הורס אותנו, הילדים, ומכניסים לנו דברים לראש שלא היו שם לפני
כן, אבל זה לא נכון.
אני אומנם רק בן שבע אבל מאז שאני זוכר את עצמי אני יודע שאני
ילד קטן, אני מרגיש כמו ילד קטן, אני חושב כמו ילד קטן וזה עוד
לפני שראיתי את כל הפרסומים שיש בעיתונים ובאינטרנט.
את החלום עם הנמר חלמתי כבר בגיל ארבע ורציתי לפגוש נמר אבל לא
היה לי אומץ, פחדתי, בעיקר פחדתי מזה שאני רוצה לפגוש נמר, כבר
שמעתי את אמא אומרת שמי שרוצה לפגוש נמר וללכת לגן חיות ולקרקס
ולעוד מקומות מהסוג הזה הוא ילד קטן ואני לא ילד קטן, לפחות
ככה אמא אמרה.
אמא גם כל הזמן שואלת אותי "מה, אתה ילד קטן?" ואני ישר עונה
"לא!" למרות שפעם אחת אני רוצה לצעוק "כן!" כי זה מה שאני, זה
ברור לי שזה מה שאני.
אז אמא הסכימה שנלך, לא מתוך הבנה שהבן שלה הוא ילד קטן, חס
וחלילה, רק בגלל שהיא רצתה להוכיח לי שזה משעמם ושרק ילדים
קטנים אוהבים את זה, היא היתה משוכנעת שאני אבקש לחזור הביתה
עוד לפני שנעבור את התשלום בקופה, כי זה יקר.
התרגשתי מאוד, כבר יומיים יש לי פרפרים בבטן וקשה לי לאכול
והלחץ בחזה מקשה עלי לנשום ובכלל, אני לא מתפקד. היום זה היום,
היום אני אהיה בגן חיות ואפגוש נמרים והדימיון לא מפסיק לשניה,
איך יהיה? כמו בדמיון? כמו שחלמתי? וגם מחשבות על מה שאני יכול
לעשות אחרי שאפרוץ את מחסום גן החיות כמו קרקס והופעות ילדים,
אפילו סתם לשבת בסלון ולראות ערוץ הילדים.
אמא ראתה שאני לחוץ, למרות שניסיתי להסתיר, והציעה שנוותר על
הרעיון, גם אני כבר חשבתי לוותר, אני דיי סובל מכל ההתרגשות
הזו אבל "לוותר על הרעיון"? זה לא "רעיון" זה משהו שאני חולם
עליו ושתופס חלק גדול ממי שאני.
נסענו, יום שבת בבוקר, אני לבוש בבגדים הכי ילדותיים שלי, את
החליפה זרקתי לארון ובמקומה לבשתי מכנס סגול ואת החולצה עם
ההדפס של שלגיה וגם כובע מצחיה חמוד, הסתכלתי על עצמי בראי
וממש התאים לי המראה של הילד הקטן.
הגענו לקופות ואמא ניגשה אלי ושאלה "אתה בטוח? אתה בטוח שזה מה
שאתה בוחר?" ואני מיד עניתי "לא אמא, זה לא מה שאני בוחר, זה
משהו מבפנים אומר לי, זה אני, אני ילד קטן ומקומי בגן חיות, זה
לא משהו שבחרתי, אף אחד לא בוחר להיות בגן חיות!"
אמא ממש התרגשה מהתשובה שלי, העיניים שלה הבריקו והיא לא
התעצבנה בכלל, היא רק חיבקה אותי ואמרה שהיא אוהבת אותי ושאני
הילד הקטן שלה או הלא קטן שלה וזה בכלל לא משנה כי אני הכי יפה
וחכם מכל הילדים בעולם ושאם אני רוצה שנלך יחד לקרקס או למופע
של ערוץ הילדים אז היא ממש תשמח.
גם אני קצת בכיתי אבל לא ממש הבנתי על מה ההתרגשות, כן, אני
ילד קטן אבל זה משהו שנראה לי מאוד הגיוני, אני בן שבע ומאז
שאני זוכר את עצמי אני ילד קטן, זה לא דבר מסעיר, לא משהו
שצריך לבכות בגללו.
אז הרגעתי את אמא, לקחתי את היד שלה ונכנסנו לגן חיות. היו שם
המון ילדים בגילי וגם יותר קטנים, אפילו דודי, ילד חמוד מהכיתה
המקבילה היה שם עם אבא שלו וכולם נראו ממש שמחים, מאושרים, הכל
נראה כל כך אמיתי. גם אמא ראתה את זה ואפילו דיי התענינה
בשימפנזות וכשראיתי את החיוך, חיוך שלא ראיתי אצל אמא אף פעם,
כאשר הסתכלה על השימפנזות, שאלתי אותה "אמא, יכול להיות שגם בך
מסתתר איזה ילד קטן?" ואמא ענתה "בכולנו, ילד קטן שלי, בכולנו"