מונחים מולי, מרוחים על המסך. ינקים אדומים, סגולים, שחורים פה
ושם.
אני מביטה בכם, ילדים שלי. תוהה אם הפכתי להיות אימא שלי מרוב
ניסיונות להישאר אני, האם כל אימא חושבת שילדיה מושלמים, האם
כל אימא חושבת שילדיה יותר טובים מילדיהם של אחרונים, האם כל
אימא מחכה לחמש עשרה שניות הגאווה שינפחו את חזהה, החזה שהניק
אותכם, ילדים שלי.
הם לא יודעים, אלחש לכם עת ערב בזעם כבוש, הם אינם יודעים כמה
זמן עברתי עליכם, מסרקת בידיים רועדות שגיאות כתיב מחליפה
משפטים, בוחרת שוב מילים, מקצצת, חותכת, מערבבת, בוזקת מלח
ושמן זית מעל. תוהה בפעם האלף מדוע השאירו אותכם לבד, גם אלה
שאהבו אותכם יותר מכל, להמ נתנו לכם פחות משמגיע, למה שלוש
במקום חמש, למה לא נכנסתם לטבלה, למה לא הומלצתם.
ועת ליל יגיע, אחרי שאשיר לכם שיר ערש, אסגור את המחשב בשקט,
ואלך לישון, תוהה אם כאשר תתקבלו לעם עובד תעזבו אותי לנצח.