(היא)

הבית שלי נמצא בסוף הרחוב. הבית שאחד לפני האחרון. והרחוב שלי
הוא אחד לפני האחרון בכל הישוב, והוא כמעט הכי נטוש בכל הישוב
כולו, לדעתי. אף אחד לא עובר כאן, אף אחד לא צריך.
אם אני אצרח באמצע הלילה, לא יהיה אף אחד שישמע.
המקום הזה יכול להיראות מאוד אפל בלילות. יש הרבה עצים שיוצרים
צללים על כל המדרכות, הבתים והאנשים. הם גם יוצרים רחשים
מוזרים כשיש רוח, שרק תורמים לאווירה הכללית המאיימת. המקום
כולו אפוף באווירה. אווירה רעה. אבל אני חושדת שזו רק אני
שמרגישה ככה.

השעה חצות וכמה דקות.

אני נכנסת לרחוב, ומתחילה ללכת.
כל אותם עצים ברחוב שלי הם עצי פירות, ובענפים שלהם מסתתרים
עטלפי פירות. אני פוחדת פחד מוות מעטלפים. לפעמים אני מתעוררת
בצעקות בלילה כי אני חולמת על עטלפים. כמו אותו חלום חוזר שבו
עטלף מסתבך לי בשיער ולא מצליח לצאת. הוא שורט אותי בקרקפת עם
הטפרים הקטנים שלו, יוצר חתכים מדממים. אחריו אני מתעוררת
שטופה זיעה, ושולחת יד לשיער לוודא שהכל שלם. למרות שחלמתי את
החלום הזה עשרות פעמים, אני אבדוק כל פעם מחדש.
כשאני הולכת ברחוב, ושומעת את משק הכנפיים הדקות, הרכות
והשבריריות שלהם ממש מעליי, אני מרגישה כאילו אני בתוך סיוט,
או סרט אימה. שעוד שניה הם יתקפו, ואני לא אוכל לעשות שום דבר
בקשר לזה. אני פשוט אעמוד משותקת וחסרת אונים, ללא כוח לרוץ
ולברוח, והם יעשו בי כרצונם.
אני נתקפת חלחלה רק מלחשוב על הגוף העכברי המכונף שלהם. לדעתי
המגע של הקרום הזה, שנמתח בין האצבעות הארוכות והמכשפיות שלהם,
הוא יותר גרוע אפילו מהמגע הפלסטיקי של עור של נחש. חלק ודקיק.
לא שאי פעם חשבתי על לנסות לגעת.
הממזרים הקטנים, העטלפים, יכולים לחיות עשרים שנה. למה הם לא
יכולים להיות כמו פרפרים, ולמות תוך יומיים?

אני הולכת ברחוב, וקופצת בפאניקה כל פעם שאני רואה או שומעת
משהו מעופף קרוב מדי, ומשמיעה ציוץ חנוק כזה, של פחד. ככה זה
כל ערב, ואני חושבת שהלב שלי החסיר כבר מליוני פעימות בגלל
היונקים המעופפים המגעילים האלה.

ומילא אם היו רק עטלפים, אני צריכה גם להתמודד עם עוד שלל
פחדים אחרים. כשהייתי קטנה קראתי כמה סיפורי אימה קצרים, כולם
על חיות. על מתקפה של עכברים אכזריים, צפרדעים קטלניות והכי
נורא - חתול רצחני בעל שלושה ראשים. מדהים לראות עד כמה
הסיפורים האלה משפיעים עליי עד היום.
אז אני מפחדת מחתולים, והרחוב שלי שורץ כאלו. אבל כמובן שהם
מפחידים רק בלילה.
אמנם ביום הם יצורים רכים, מתרפקים, מגרגרים וחמודים, אבל
בלילה, הו, בלילה הם הופכים למה שהם באמת - חיות טרף חרישיות,
אורבות ואוכלות בשר.
אפשר להגיד שהטפרים שלהם יוצאים מכפות הרגליים הרכות רק בלילה.
ומי יודע, אולי יום אחד הם יחליטו שהם תוקפים.
הרבה מהחתולים ברחוב הם שחורים. הדבר המזויע בחתולים שחורים
ספציפית, הוא שאי אפשר לראות אותם או לשמוע אותם, כי יש להם
הליכה חרישית, כראוי לטורף.
ואז, בהפתעה מוחלטת, באות היללות. יללות-צרחות כאלו של אמצע
הלילה, שאפשר ממש לדמיין מישהו עובר ודורך אחד אחד על הזנבות
הנחשיים שלהם, גורם להם לצרוח. לפעמים נשמעות גם יללות עמוקות
כאלו של חתולות מיוחמות, שחודרות לנשמה ועושות לי להצטמרר
מגועל.

הליכה של שתיים עד שלוש דקות מצפה לי עד שאני אגיע הביתה. דקות
של ללכת לאט, בשקט, להרגיע את עצמי שוב ושוב ששום דבר רע לא
יכול לקרות, שהכל בראש שלי, שהם לא מזיקים, ושכל העטלפים
והחתולים השחורים בעולם לא ימנעו ממני להגיע הביתה. להחזיק את
הידיים משולבות חזק חזק מתחת לחזה ולבחון כל צעד.
לפעמים אני מתפלאת עד כמה עמוק הצלחתי לחרוט את הפחדים שלי,
שטבועים בי מאז שאני ילדה קטנה, ומסרבים להיעלם.

כשאני אחזור הביתה, אני אתקפל לתוך המיטה שלי, אתכרבל בשמיכה,
אכסה את הפנים עם כפות הידיים שלי וארעד לי בשקט. האימה תעטוף
אותי. אני אנסה לחשוב על חבר שלי, אבל המחשבות ינועו למקום
אחר. אני אשמע קולות ואראה דמויות כהות מתהלכות בתוך הראש שלי.
הן לא צריכות לעשות שום דבר מיוחד, פשוט להיות שם, וזה מספיק.
אני אדמיין מגעים של זוחלים על הגוף שלי. אני אסתובב בהיסטריה
מצד לצד, עד שאני ארדם.
ואחלום על יצורים של לילה.

(הוא)

היום בבוקר התקשרתי לחברה שלי. בדרך כלל אנחנו מדברים בצהריים
או בערב, אבל לא דיברתי איתה אתמול והייתי צריך לשמוע את הקול
החמוד שלה קצת. אני אוהב להקשיב לה.
היא סיפרה לי על איך היה בעבודה אתמול, על הלקוחות המעצבנים,
על המשמרות הארוכות מדי ועל הכאבים ברגליים. הכל עם חצי חיוך,
שגרם לי להבין שהיא באמת נהנית מהעבודה, פשוט צריכה קצת
להתלונן. ולא אכפת לי לתת לה להתלונן, כמו שאמרתי, אני אוהב
להקשיב לה.
אבל כשהיא סיפרה לי על הדרך שלה הביתה, על ההליכה ברחוב שלה
ועל כל העטלפים והחתולים, לא שמעתי אפילו שמץ של חיוך בקול
שלה. היא באמת ובתמים סובלת מהפחדים האלו שלה, וזה לא שהיא סתם
אוהבת לרטון.
היא סיפרה לי עוד קצת עובדות על עטלפים שהיא אמרה שהיא קראה
אתמול באיזה ספר. היא סיפרה שאורך הכנפיים של הזן הכי גדול של
עטלפים הוא 1.70 מטר. אני רוצה להגיד לה שתפסיק לחקור על דברים
כאלה, שתפסיק לעשות את זה לעצמה, אבל אני לא מסוגל. זה קשה.
כואב לי לשמוע את האימה בקול שלה כשהיא אומרת שהיא מקווה לעולם
לא להיתקל בכאלה עטלפים ענקיים, ולמרות שהם חיים בדרום אפריקה
הכל יכול לקרות.
שומדבר לא יכול לקרות.
וכשאני אומר לה את זה אחרי שהיא מתחילה לדמיין לעצמה (ולתאר לי
בטלפון תוך כדי) את הצל שאותו עטלף ענקי יעשה בטח על השדות
הפתוחים, היא מתקפלת ואומרת שהיא לא היתה צריכה להזכיר את זה.
בגלל זה אני לא יכול לבקש ממנה להפסיק. היא לא נותנת לי.
החיות האלה, הן פשוט לא מזיקות. בכלל. הן לא יעשו לה כלום. אני
מנסה להגיד לה את זה, והיא לא מקשיבה. היא אוטמת את עצמה
לביקורות ולניחומים שלי, ואני מרגיש חסר אונים כנגד העולם
הפנימי עשיר הפחדים שהיא פיתחה לעצמה. היא לא נותנת לי להיכנס.
היא מטביעה את עצמה, שוקעת בתוך אוקינוס האימות האישיות שלה,
שוחה בתוכן, בולעת ונחנקת.

אני אוהב אותה יותר מכל דבר אחר. אין לי מילים לתאר כמה היא
חשובה לי וכמה אני צריך אותה. אני מוקסם ממנה, מהכל בה. מאיך
שהיא הולכת, מאיך שהיא מדברת, מאיך שהיא מתלבשת. אחרי כמה ימים
שאני לא רואה אותה אני מרגיש בחסרונה בצורה כל כך מוחשית, מה
שגורם לי להבין כמה ממשי הקיום שלה בחיים שלי.
והידיעה שהיא מתמודדת לבד כנגד עולם שאני לעולם לא אהיה חלק
ממנו, גורמת לי לתהות עד כמה ממשי הקיום שלי בחיים שלה.

(הם)

היום הוא בא לבקר אותה. המחשבות על הקשר שלהם והפחדים שלה רצו
לו בראש כל השבוע, מסרבות להרפות.
בארבע בצהריים הוא לקח את האוטו של אבא ונסע אליה. נסיעה של
חצי שעה, והוא הגיע. היא בדיוק ישבה על כיסא פלסטיק במרפסת של
הבית ושתתה תה ירוק עם נענע, תוך כדי קריאה בספר כזה או אחר.
כשהיא ראתה אותו פותח את השער ונכנס לשביל היא חייכה ואמרה
"Sunshine!". היא קוראת ככה לכולם לאחרונה, אבל היא אומרת
שאיתו זה שונה, כי הוא סאנשיין אמיתי, קרן אור בחיים שלה.
שניהם היו רוצים שזה באמת יהיה המצב.
הוא התקרב אליה, והיא הסתכלה עליו במבט הזה שאומר שהיא רוצה
נשיקה. הוא התיישב בכיסא שלידה ונישק אותה בעדינות, כמו שהיא
אוהבת.
הוא שאל אותה מה היא רוצה לעשות היום, והיא הציעה שהם יסעו
לאיזה בית קפה. לפעמים הם מסוגלים לשבת שעות בבית קפה, להזמין
הפוך אחרי הפוך, ופשוט לדבר. זה מדהים.
הוא אמר לה שהוא ישמח. הם נסעו, התיישבו בבית קפה ודיברו המון.
היא הסבירה לו מה הכיף שבילדים קטנים והוא אמר לה שזה מזכיר לו
את המורה שלו בכיתה ג' שהיתה תמיד אומרת כמה "ילדים זה שמחה".
היא ענתה ושאלה אם הוא אומר שהיא כמו מורה בבית ספר יסודי והוא
חייך וסידר קווצת שיער שברחה, בחזרה אל מאחורי האוזן שלה. היא
לגמה מההפוך ושאלה אותו אם הוא באמת לא רוצה ילדים. הוא אמר
שכן, אבל רק אם הם יהיו דומים לה.

כשהם גילו שכבר שבע וחצי בערב הם החליטו לעשות את דרכם הביתה.
במשך הנסיעה היא היתה הרבה יותר מתוחה מאשר בנסיעה לשם. היא לא
אוהבת חושך, וכל מה שקשור אליו. היא תפסה לו את היד קצת יותר
חזק מבדרך כלל, והוא הרגיש שוב את אותה תחושה של חוסר אונים
מוחלט בנוגע אליה.
כשהם יצאו מהאוטו ברחוב שלה, המצב רק החמיר. הוא ראה שהיא
חוששת מכל צעד שהיא עושה, מסתכלת בחשדנות לכל עבר. הוא שם את
יד ימינו על כתפה והצמיד אותה אליו. עם יד שמאל הוא תפס את יד
ימין שלה, וככה בחיבוק משונה הם התקדמו את המטרים הספורים לעבר
הבית שלה.
כשהם נכנסו היא אמרה שהיא חייבת להיכנס להתקלח. היא לקחה
מהארון חולצה, זוג מכנסיים ותחתונים, ונכנסה למקלחת. הוא
בינתיים הדליק טלויזיה, ובהה במסך. לאט לאט הוא שקע בבהיה עד
שנרדם.

כשהוא התעורר, היא ישנה לידו במיטה. היא נעה בחוסר נוחות מצד
לצד, ממלמלת מילים חסרות פשר. היא לא רצתה להעיר אותו. הוא
בכלל לא היה אמור להישאר לישון.
הוא ליטף את מצחה הרטוב מזיעה קרה. הסתכל עליה במשך כמה דקות,
בשנתה הקלה מדי. לאחר מכן הוא לקח אותה והצמיד אותה אליו
בחיבוק חזק. הוא ליטף את הגוף הרועד שלה ולחש לה באוזן שלא
תדאג, שהוא כאן עכשיו, שהיא לא צריכה לפחד יותר מעטלפים
ומחתולים שחורים. היא שמעה אותו, התעוררה, והתחילה לבכות בשקט.
"חלמתי חלום רע", היא לחשה. ככל שהיא בכתה יותר כך החיבוק שלו
נעשה הדוק יותר, והליטופים הפכו למסורים יותר. כך לאט לאט היא
נרגעה. הוא הרגיש את נשימתה הופכת לסדירה, ואת הרעידות נחלשות
למגע חום הגוף שלו. שניהם נרדמו.

למחרת בבוקר, הם התעוררו אחת בזרועות השני. היא הסתכלה עליו,
וחייכה חיוך גדול ושלו. הוא החזיר לה חיוך מאושר משלו.