דפי ידעה שהקיץ עומד להיות נפלא. החתולה שהיא אוהבת המליטה
מאחורי ביתן הזבל וכל הגורים שרדו; בסמינר של ברגר האיום היא
הצליחה להוציא שמונים, ובעבודה אמרו לה שברגע שמתפנית מישרה של
אחראית משמרת - היא שלה, ביחד עם עוד ששה שקלים לשעה. רק מזג
האוויר היה מחורבן, אבל זה לא ממש הפריע, וכשיצאה מן הבית היה
לה נדמה שבחום המעיק ובלחות דווקא גלום איזה סימן טוב.
אבל אז התברר שעל סימנים לא תמיד אפשר לסמוך ושלפעמים מזג
האוויר החם גורם לתעתועים במצבי הרוח. דפי הרגישה רע מאוד.
חסרת נשימה מהלחות הגבוהה, היא החליטה שעליה לשרוד עד הרגיעה
הבאה, עד שתגיע קצת רוח קרירה מהמערב. "להעביר את הזמן", הייתה
קוראת לתקופה הזו, והכל נראה היה כאילו עמד במקום.

הגורים של החתולה כמעט שלא גדלו, ולולא החלב המעט שהעניקה דפי
מידי יום לקטנטנים הללו, מי יודע אם היו שורדים עד סוף הקיץ.
הערעור שהגישה דפי לברגר האיום נדחה בעצבים, בתופסת איום של
הורדה בציון. אך דפי, בעלת האופי השברירי, למדה להתמודד עם
המרצה שלה במהלך השיעורים, ולבסוף נהייתה חביבתו של מטיל
האימה, ברגר. את הקידום בעבודה דפי קיבלה, אך למדה להכיר בכך
שהיא דורשת ממנה שעות נוספות.
לפתע הקיץ החל להיות עמוס מידי לדפי. כל התכניות שלה להסתגר
במזגן במשך רוב ימי הקיץ המהבילים, נדחקו מתחת לשמיכת הפיקה
אשר נותרה יתומה רוב שעות הלילה.
ושוב, הסימנים... דפי החלה לפקפק בהם, כמעט שחדלה להאמין.
לעיתים, בשעות מאוחרות כאשר לא הצליחה להירדם בעודה שוכבת חצי
עירומה במיטתה, חשבה על מה שנהג לספר לה. כל אותן שיחות ארוכות
וקסומות בניהם, כל אותם הדברים אשר גרם לה להאמין בהם, ובעיקר,
הביטחון אשר שאבה ממנו. דמעה הייתה נוזלת תמיד על לחיה של דפי.
דמעה שקופה שתכליתה העצוב היה להזכיר שוב את מה שאין לה.
פעם, כשרק הכירה אותו, הוא סיפר לה שכשמישהו קרוב למוות, יש
סימנים שניתן לראות אותם המבשרים על כך. ועל אף תמימותה של
דפי, היא הטילה ספק וסירבה להאמין לו. ביקשה לדעת בדיוק מהם
אותם הסימנים, והוא לא נבהל ולו לרגע, ופירט את כולם. את כל מה
שידע. עם מבט חולמני בעיניים, היא הצליחה לחדור לתודעתו.
חודש אחר כך, כאשר סבתה נפטרה, דפי זיהתה את הסימנים האלו;
העיניים שהבריקו, השפתיים שהבהיקו והאור שקרן מפניה הזכירו
לדפי את כל התיאורים שהוא תיאר לה בערב ההוא. באותו הרגע, היא
לא ידעה אם לצחוק או לבכות, אבל היא רק ידעה שהוא צדק. שהיא
יכולה סוף סוף להתמסר לליבה ולהאמין בו כשם שמגיע לו.

יום אחד במהלך לילה לבן ומייגע, עלה בה הזיכרון כיצד הם
נפגשו...
היה זה אמצע הקיץ ודפי כמעט והתפתתה להישאר בבית, לוותר מראש
על המאבק בזיעה. אך לאחר הרהור בהשלכות (כה אחראית הייתה) של
יום נטול לימודים ועבודה, יצאה דפי ליומה העמוס, חסרת כל חשק
לחיות. ברחוב ליד מקום עבודתה היא נתקלה בו. או שמא הוא נתקל
בה? דפי מלמלה מילות התנצלות וכמעט שהמשיכה בדרכה מבלי להעיף
מבט במי שדרסה בדרכה, אך לפתע הבחינה בכך שאותו בחור לובש מעיל
חורף, כשבחוץ לפחות 35 מעלות של חום ישראלי מעיק. עיניה פגשו
את עיניו, ודפי הרגישה שזו לא הפעם הראשונה שהיא מתבוננת
בעיניים אלו. הפעם היה זה תורו של רונן להתנצל. התנצלות, אשר
המשיכה את דרכה בכוס קפה במסעדה ממול. דפי שאלה את רונן מדוע
הוא לובש מעיל. רונן הסמיק מעט, ואמר לה שזה קשור לכל מיני
סימנים שראה הבוקר. דפי המשיכה לחקור ורונן סיפר לה שהבוקר הוא
הסתכל על השמיים וראה כל מיני סימנים קטנים שאמרו לו שהיום
עומד לרדת גשם. דפי צחקה, ומיד הפסיקה בראותה כי העניין מביך
את רונן. היא התנצלה ושאלה אם הוא באמת מאמין שביום חם כזה
יכול לרדת גשם פתאום. רונן אמר לה שזה לא עניין של אמונה, הוא
פשוט ראה שזה מה שעומד לקרות. דפי תהתה האם שוב מדובר באחד
מהבחורים החולניים אשר תמיד היו מוצאים דרכים להיטפל אליה, או
שמא יש בבחור הזה משהו מיוחד. את תשובתה קיבלה מאוחר יותר,
כאשר גשם החל לטפטף על ראשה בדרכה חזרה הביתה.

הגורים גדלו עוד קצת, וכשהתחילו לצרוך כמות גדולה יותר של חלב,
דפי החליטה שעליה למצוא להם בית חם. היא תלתה מודעות קטנות על
כל מיני לוחי מודעות בסביבה, וציפתה שיהיו אנשים המעוניינים
לתת מחסה לחתול קטן. משעברו כמעט שבועיים, ללא טלפון אחד, דפי
הכירה בעובדה שאין ברירה - עליה למסור אותם לצער בעלי חיים.
וכך, מצאה את עצמה פוסעת לכיוון צער בעלי חיים, כשבידה סל עם 4
גורי חתולים מתבגרים. כשהגיעה למקום, נכנסה למשרד הממוזג ומצאה
בחור צעיר, מנמנם על הכיסא המרווח.
"סליחה?" אמרה דפי בהתלבטות. חשבה שאולי הייתה צריכה ללכת
ולחזור בזמן אחר. הבחור הקיץ משנתו החפוזה וביקש סליחה על חוסר
הנימוס.
"זה בסדר", ענתה דפי. "בסך הכל באתי כדי למסור כמה גורי חתולים
חסרי בית."
"אני מבין. בכמה גורים מדובר?" שאל הבחור.
"4 גורים. את האמא לא מצאתי. אני חושבת שהיא ברחה כשראתה אותי
אוספת את הגורים אל תוך הסל. כנראה שהיא בחרה בחיי חופש", אמרה
דפי בציניות.
הבחור ניגש אל דפי, לקח ממנה את הסל, הוציא את הגורים המפוחדים
ונתן להם לשתות קצת חלב מקערית אשר הוציא מהארון.
"אני מצטער, לא הצגתי את עצמי בפניך", אמר הבחור. "שמי ארי,
ואת?..."
"אני דפי, נעים מאוד", אמרה דפי ולחצה את ידו של ארי.
ארי היה הבחור הראשון אשר נתנה לו הזדמנות להתקרב אליה מאז
מותו של רונן.
ארי היה כל מה שאי פעם קיוותה למצוא בגבר. היה משוגע על חיות,
שגעון שלפעמים כמעט והביא אותו לסיכונים אדירים אשר לקח בכדי
להציל איזה חתול אשר טיפס על עץ. ארי היה מאוד מציאותי, אהב
להאזין לחדשות ולהתעניין בסביבה. דפי אהבה במיוחד את הפינוקים
שהעניק לה, כל כך הרבה תשומת לב היא קיבלה ממנו שלפעמים תהתה
אולי זה הגיע לה עוד לפני... בכל פעם היה מוצא דרך חדשה לפנק
את דפי כך שלא תרצה לעזוב אותו ולו לכמה שעות. לפתע, נראה היה
שדברים מסתדרים...

דבר אחד שדפי לא קברה יחד עם רונן, היו הסימנים. במשך הזמן אשר
בילו ביחד, רונן הספיק להסביר לה על כולם, ודפי כבר התמצאה
לחלוטין בכל סוגי הסימנים, ומה שהם מבשרים. בדיעבד, רק אחרי
מותו, דפי קראה את הסימנים. היא הבינה שהם היו מולה כל אותו
זמן, אבל היא בחרה להתעלם מהם. רונן לא יכול היה לראות אותם,
ודפי האשימה את עצמה רבות שלא עלתה עליהם לפני שהיה מאוחר
מידי. לכן, כשהצליחה לבסוף להשלים עם מותו של האחד והיחיד
שאהבה באמת, דפי הבינה שאסור לה לשכוח את מה שרונן לימד אותה.

יום אחד, לקראת סוף הקיץ, דפי ורונן ישבו על המרפסת בביתו של
רונן. הוא בדיוק הסביר לה על נדידת הציפורים, ועל מה שזה מבשר,
ובמיוחד על כמה סימנים חשובים אשר ניכרים מנדידה זו. "הציפורים
מחפשות, כמו בני האדם, קצת חום", אמר לה רונן, "ובעצם נדידתם
הם מסמלים לנו על נדידת חום ואהבה לחיינו". וכך באמת החורף
איתו הפך להיות חם ואוהב, היחיד אשר ידעה דפי בחייה.

דפי ישבה יחד עם ארי מול הטלויזיה, השלט בידו והתחנות מרצדות
מול עיניהם. כשהגיע לערוץ הנשיונל ג'אוגרפיק, ביקשה דפי שיעצור
רגע וינוח על הערוץ הזה. התכנית תיארה את נדידת הציפורים
מזרחה, כאשר החורף מגיע. דפי נזכרה ברונן ובאותה שיחה שהייתה
להם כאשר צפו בציפורים מתחילות את מסען. היא התלבטה אם לספר
לארי על כך, אבל מרוב הניסיון המר שהיה לה איתו בנושא הסימנים,
היא העדיפה לוותר. ארי היה תמיד לועג לתיאוריות שלה, לסיפורים
שהייתה מספרת לו, דברים שלמדה מרונן. תמיד היה מחפש דרך להפריך
את האמונות שלה בסימנים הללו, וניסה לגרום לה לחדול להאמין
בזה, "לחזור למציאות", כפי שקרא לזה. ארי הבין ששוב מדובר
באותם "סיפורים חסרי פואנטה" של אהובה המת, רונן. הוא ידע שהיא
חושבת עליו עכשיו, וזה הרתיח אותו. כמובן שהבין אותה, וניסה
להקל עליה בכל דרך אפשרית על ההתמודדות עם האובדן שלה, אבל ככל
שראה אותה שקועה יותר בעצמה, כך התעצבן יותר וייחל שכבר תשכח
ממנו.
באותו ערב הם רבו את הריב הגדול הראשון שלהם. דפי כל כך רצתה
שארי יבין אותה, כשם שהיא הבינה בזמנו את רונן. אבל ארי היה
בשלו, ודפי הרגישה לאט לאט מזערית יותר וחסרת משמעות. בדיוק
כפי שהרגישה בתקופה לפני שפגשה ברונן.
ביום של האזכרה לרונן, שנה אחרי המוות, דפי סיפרה לארי בפעם
הראשונה על רגשות האשמה שיש לה על מותו של רונן. על כך שכביכול
היא ידעה על מותו הקרב, אבל לא הפנימה את הסימנים והעדיפה
להתעלם מהם. דפי ציפתה שארי יבין אותה ויעודד אותה, ינסה להקל
עליה עם תחושותיה. אבל ארי שתק, שתיקה צורמת, שדפי לא הצליחה
להבין.
לאחר האזכרה, במקום לנסוע ישר לביתו של הוריו של רונן, דפי
ביקשה מארי שייקח אותה קודם לים, בכדי שתירגע קצת.
ארי הסיע אותה במכוניתו, וכשהגיעו היא יצאה מהאוטו, ירדה
לכיוון החול, והחלה מתהלכת לאורך החוף הלוך ושוב. ארי עמד
מרחוק והביט בה, מחכה שתשוב.
כשחזרה, ארי לקח אותה למן צוק קטן שיש עליו מרפסת עץ עם מעקה.
הוא שאל אותה איך היא מרגישה. הפעם הייתה זו דווקא דפי ששתקה.

דפי עמדה ליד המעקה ומבעד לדמעות הבחינה בלהקות צפרים ממהרות
מזרחה. עננים כבדים הסתערו מכוון הים, כמו דובים טובים שתיכף
יחבקו ויקחו אותה למיטה רכה עם שמיכת פוך מפנקת. ארי הבין
בדיוק על מה היא חושבת. "רק שלא תתחילי שוב עם הסימנים שלך",
אמר.
דפי התבוננה בו ארוכות. פתאום, הוא נראה לה מיותר, כאילו הקסם
שלו נדד לארצות החמות עם הצפרים.
"...בגלל שאם תדברי על זה אפילו מילה, אני הולך".
"לא!", דפי אמרה.
ארי חייך שוב את החיוך שלו, המרוצה. אבל שניה אחר כך דפי
הוסיפה: "אני הולכת" ומבלי להביט בו ירדה אל החול וגררה
רגליים על שפת המים, מתמכרת למחשבות על הדברים הנפלאים שיקרו
בחורף.  







הסיפור נכתב במסגרת "תחרות" כתיבה של גל"צ.