רעש, עשן, אנשים רצים ממהרים כל אחד לבית שלו לעבודה שלו לאישה
שלו  וגם אני שם, ככה מסתכל עליהם וחושב.
אני מחכה, לא ממהר לשום מקום,
מניח שגם אני צריך להגיע מתישהו לבית שלי .
בנתיים אני עוצר לקנות בורקס - "6 שקל , לחמם לך?"
, "חכי שניה נראה אם יש לי כסף..."
עוצר אוטובוס (מן הסתם אם בורקס עולה 6 שקל וזו תחנה מרכזית אז
מתי שהוא חייב להגיע אוטובוס).
אנשים יורדים ממנו תימני זקן חוסם את הדרך בהליכה צליעה כזו,
מאחוריו איזה איש הי-טק ואיזה ערביה שמנה.
ומאחורי הערביה אני רואה פנים מוכרים.

התימני הולך בסוף לשרותים וככה בעצם הוא יוצא מהעולם שלי ,
מהחיים, אבל לא על התימני אני רוצה לדבר.
שיער חום, פנים שבשום אופן לא שיכות לתחנה מרכזית....
אישה וילד קטן מסתירים לי אותך, ואני שומע את הילד שואל את
האימא-"מתי אבא יחזור מהמילואים?" והיא עונה לו-"בקרוב, אל
תדאג", וכשהם מתקרבים אני רואה לפי הפנים שלה שהיא באמת דואגת,
אולי בגלל המילואים אולי בגלל הילד.

אני אבל, נזכר בבורקס תפוחי-אדמה ב6 שקל ומחליט לוותר עליו
מהסיבה המדהימה שאין לי חוץ מכרטיסיה ותעודת זהות כלום בארנק.
ואני גם חושב עליך ,מי את , על מי את חושבת , ולמה את עצובה .
אולי בגלל שאת שונאת את הרעש הזה, אולי בגלל זה שאת לא שיכת
לכאן ,שאת רוצה לחזור לבית שלך, שרחוק מכאן.

הייתי חושב עליך עוד הרבה אם 301 היקר היה מתעכב, אבל אני זז,
נוסע הביתה לחיים שלי, שרחוקים מכאן. אני עובר לידך ואת באמת
יפה נורא ובאמת עצובה נורא וכשהנהג מתחיל לנסוע אני מחפש את
העינים שלך ורוצה להגיד לך שלום ואולי איזה חיוך קטן שיהיה לנו
יום שמח.

וכמו תמיד אני לא מספיק , את הולכת עצובה, וגם אני עצוב כי אני
לא אראה אותך יותר, הנהג אבל חושב שהכל בגלל הממשלה הזאת, או
שהוא סתם מנסה להעביר את הנסיעה בלי להירדם אולי גם הוא ממהר
הביתה או שגם הוא עצוב, בכל מקרה אני נפרד לשלום מהתימני הצולע
מהאמא המודאגת, ממך, מהנהג שהחליט לחייך ל"שמאלנית המסריחה"
שמכירה את גיסתו מרמת-גן ...
בערך באותו זמן מחליט מישהו במרחק 7 יחידות מידה שזה מספיק,
והוא סוגר את הטלויזיה והשמים שלנו הופכים לשלג שחור לבן.