הוא התקרב אליו בצעדים איטיים, ניסה לדחות את זה  כמה שיותר
למרות שידע שבסופו של דבר היום הזה יגיע. כשהגיע ליד רגליו
הסתכל אליו במבוכה של ילד קטן ואז השפיל מבטו כאילו עשה מעשה
בלתי נסלח ועדיין מנסה להתחנן לסליחה. בקול שקט ומגמגם אמר:
"בא..באתי לשלם....א...את החוב ש..שלי". לפתע קפץ אחורה כששמע
את קולו הרועם שאומר בתשובה: "כך נרשם בספר החובות, חתום שמך
בדם". הוא הושיט את ידו לראות את הצלקת באצבעו שנעשתה ע"י להב
משונן ולוהט כאשר נדרש למסור את נשמתו. בליבו הוא התפלל
שאיכשהו ישכחו את החוב, יתנו לו ללכת הבייתה, לחיות עוד כמה
ימים, עוד כמה שעות העיקר לא להיות במקום מפחיד זה.
לרגע הפנה מבטו אחורה לתת מבט אחרון בפתח, ביציאה, באור הכחול
והמבהיק של הרקיע, ניסה לעצור את נשימתו כדי לשמוע את קול
הציפורים בחוץ אך הקול הרועם חזר והמשיך באותו משפט: "הושט את
ידך וחתום!". הוא נבהל לרגע והרגיש את ליבו הולם בחוזקה אך
ניסה להשתלט על עצמו ועצם את עיניו למראה הלהב הלוהט מתקרב שוב
אל ידו, ובחותכו את אצבעו השנייה זלגה דמעה על לחיו בעדינות
כזאת, לאיטה ירדה ונעלמה באותה מהירות שבה הופיעה. החום העז
היה בטמפרטורה בה מים מתאדים בשניות. הוא פתח את פיו ומצץ את
הדם מאצבעו. טעם מתוק, ריחני אך עדיין הזכיר לו את הנצח שעליו
לבלות באותו מקום נורא.

הוא הסתכל מסביב ומראה עיניו השתנה. היה אפשר לראות את הכאב
בעיניו ואת האכזבה והחרטה על אותן בקשות שלמענן היה מוכן
להחליף את נשמתו, לנצח.
הוא הרגיש את עורו מתחיל לצרוב, הרגיש צורך גדול לברוח, וניסה,
עשה  אגרוף בידיו, הסתובב לאט והתחיל לרוץ. אך הרגיש מן כאב חד
ברגליו, כאב שלא הרגיש מעולם, כל כך עצום שלא יכל להחזיק מעמד
ופרץ בבכי. נפל על הרצפה הלוהטת והרגיש את הדמעות מתאדות
מלחיו. הוא הרים לאט את המבט והסתכל ברגליו המאיימות של הקול
הרועם. ניסה להרים מבטו ולראות את פניו אך החום שנפלט מגופו של
הקול הרועם היה כל כך עצום שלא יכול להסתכל עליו ישירות.
חתיכות אבן התגלגלו לידו וכשהסתובב לראות מהיכן באו ראה את
הפתח נסגר וסלע גדול מכסה אותו. חושך השתלט על המקום, והדבר
היחיד ששמע היו צעקות ברקע, צרחות מעוררות אימים שהעלו מחשבות
נוראיות בראשו לגבי מה  שיקרה לו.
הוא ניסה לדבר ויצא רק קול צרוד, מיובש ובקושי הצליח להוציא
מילה. "מה החוב שלי?" שאל למרות שלא ממש רצה לדעת. הוא לא שמע
תשובה, רק הרגיש את מבטו הצורב של הקול הרועם מופנה אליו
ודמיין את עצמו בבית, במיטה, ניסה לקוות שזה חלום בלהות ואמר
לעצמו אני תיכף מתעורר. למרות כל תקוות השווא משאלותיו לא
התגשמו והוא המשיך לחלום.

המקום התחיל לרעוד אבל אז הבין שהקול מדבר אליו: "בוא, מהדרך
שאתה הולך אליה, אין חזרה". כל מילה שניסה להגיד הרגיש כסכינים
אשר חותכים את גרונו, אך עדיין פתח את פיו והרגיש את החום חודר
ושורף את לשונו. הוא שאל שוב, ועדיין לא קיבל תשובה. כאשר ניסה
לקום ראה דם על רגליו וידיו. הבין שהחום שרף את גופו.
הוא פחד כמו שלא פחד מעולם, חשב על דרך לברוח, להתחמק, משהו
שאפשר לעשות לדחות רק קצת את גזר הדין, תשלום החובות, לא משנה
איך יקרא לזה שום מילה לא יכלה לתאר את מה שעבר במוחו באותו
רגע. שום תמונה אחרת לא  עלתה בראשו מאשר הפתח הקטן שבמרכזו
השמיים הכחולים. הוא ידע שהפתח סגור אבל היה חייב להסתכל שוב,
תקוות אחרונות למרות שאין יציאה.

הקול התחיל לזוז, והאדמה מסביב רעדה וגושי אבן  ענקיים נפלו
מהקירות ומהתקרה. הוא פחד שיפגעו בו אך חשב שאולי ינסה להתאבד.
הוא קפץ לכיוון הקיר במחשבה אחת, למות.
הקול התחיל לצחוק בקול רועם, מפחיד ומעורר אימים. הצחוק הכי
מפחיד ששמע מעודו. עברה בו צמרמורת אך עדיין ניסה במאמץ אחרון
לזוז לכיוון הקיר. הוא נפל על הרצפה וסלע התגלגל לכיוון שלו.
הוא עצם עיניים והקשיב לסלע מתקרב, ולפתע שקט.
כאשר פתח את עיניו כבר לא היו סלעים, לא היה רעש ולא היה חום.
היה רק חושך, דממה וחשב שהצליח, שהוא מת. ברקע נשמע קולו,
עדיין צוחק ואז הוא הבין, מה שהוא לא העלה בדעתו עד אותו רגע,
בדיוק מה שלא ציפה לו, הדבר היחיד שגרם לו לחייך חיוך מסכן
ועלוב. כל כך כואב אבל היה חייב לחייך. החוב שהיה צריך לשלם,
הנצח שעליו היה לעבור, העונש שממנו הוא פחד כל כך, כבר לא נראה
אכזרי ומאיים. ובכוחות אחרונים ניסה להגיד כמה מילים: יש לי,
רק בקשה אחרונה, תן לי..." ועיניו נעצמו לתמיד.