באותו רגע הוא היה בהלם, זה פשוט היה קשה. כשגילו לו שהוא אחד
מהם, אלה שימותו תוך כמה עשרות שנים. האלה שיודעים שהולכים
למות.
מאותו רגע החליט לנצל כל שנייה, עשירית שנייה, הכל. הוא היה
כ"כ לחוץ כשהוא ישב בחדר הזה עם האנשים שסיפרו לו את הבשורה
הכואבת. הביאו לו עוד אנשים סופניים שלא ירגיש לבד, שיוכלו לתת
לו עצות על איך לנצל את הזמן שנשאר.
"את השנים הבאות אל תיקח בקלות, כל רגע יקר מפז. אל תשכח שלא
ניתן להחזיר אף רגע ולא ניתן להתחרט, רק ללמוד ולהמשיך הלאה עד
שמגיעים לסוף" אמר לו מישהו שעבר את אותה טראומה, רק בגיל יותר
צעיר. היה לו יותר קשה אבל לפחות היה לו יותר זמן להתמודד,
יותר זמן לנצל והרבה יותר זמן לחיות.

הוא עדיין היה בהלם, חשב על אותו רגע שסיפרו לו. הוא ישב בחדר
קטן וחשוך, לידו היו 2 אנשים זוהרים כאלה, מלאכים כנראה שיער
לעצמו. אחד מהם עמד לידו והשני עמד מולו והתקרב אליו בשקט.
"אני מצטער לספר לך, אבל אתה לא כמונו, אתה הולך למות בקרוב.
אל תתחרט שבאת לעולם, אבל אתה הולך למות, אתה בעצם בן אדם" אמר
לו האדם הזוהר בשלווה כאילו זה דבר יומיומי בשבילו, ואולי בעצם
כן.