פעם ישבתי בבית יום שלם . זה היה יום חם . יום שבת אם אני לא
טועה , אולי זה היה היום .
לא בדיוק ישבתי . שכבתי במיטה יום שלם . הקיץ הביא עמו שרב
מוטרף שגרם לכל שלפוחיות ההפרשה שלי לפעול  -  הזעתי . לא
רציתי לקום , והמשכתי לטפטף נוזל מר ומסריח הנספג במצעי המיטה
הרחבה . לא היה לי אכפת .
אני חושבת שיש לי קלקול קיבה . זה מה שאמרתי לעצמי ברגע שהבטן
החלה לכאוב וללחוץ ,עלתה בי בחילה משונה . אבל לא קמתי . כמו
שכבר אמרתי ... פעם , שכבתי במיטה יום שלם .
התוצאות לא הריחו טוב . אבל לא היה אכפת לי , ועדיין לא קמתי ,
גם כשגיליתי ששכבתי כמה שעות טובות בתוך תחתונים מלוכלכים .
ואני זוכרת ששאלתי את עצמי באותו רגע - "תגידי , גם בגוף שלך
עצמך את לא יכולה לשלוט ?! " . ואחרי ששאלתי את עצמי את השאלה
הפילוסופית למדי , המשכתי לשכב במיטה . זיעה , יציאות , הפרשות
. הגוף זעק מחלה .
שלא תהיה טעות , זה לא איזה מאמר ביולוגי . חס ושלום . אני רק
מספרת על יום שבת אחד , שעברתי פעם , אולי זה היה היום .
אני יודעת שהשתדלתי להתהפך מצד לצד . זה לא קל להעביר עשרים
וארבע שעות עירות בתוך מיטה , ועוד במצב שלי , שכדי לא לחלל את
הגועל בפיסקה הראשונה , לא אחזור על מה שהיה שם במיטה עוד מלבד
גוש בשר שומן ועצמות .
אני יודעת ששום צד ושום תנוחה לא הרגיע את מה שהתהפך לי . מה
שהתהפך לי בראש , בלב, בגוף , פיסית , אטומית - אנטומית .
כשהבטן כואבת , אין איזה מנגנון גופני שמורה לשאר הגוף להפסיק
לכאוב ? וללב ?
ועצוב לי שפשוט זה מסמן לי בשלט עצור גדול . לא ללכת ! לא
להתקדם ! לא להמשיך ! אין סיכוי ! וזה לא שהכל שחור ... אני
כאילו הגיונית , אני יודעת שדברים משתנים . אבל מודעות , וידע
, ושכל , וכמה מחשבות בריאות  לא יתקנו משהו שמציף את כולך
ביגון . כתב צ'כוב מועקה , והזדהיתי איתה .
"אבן נגולה  מעל ליבי " , משפט שזכור לי מאיזו תכנית בטלוויזיה
החינוכית של תחילת שנות השמונים . אני מדמיינת את האבן
ויזואלית , בעוד אני שכובה פרקדן על מיטה זוגית . היא גדולה
ואפורה , וחזקה , בלתי שבירה , בטוח לא אבן גיר . סוג הרבה
יותר יציב של אבן  . וככל שהאבן הזו יותר יציבה , כך אני
מתערערת.
פעם חברה ניסתה להסביר לי , איך זה כשכואב מאהבה . אני לא
הבנתי . לא הבנתי את הכאב שלה , היא בדיוק נפרדה מחבר , אדם
שאהבה בכל ליבה , האביר שלה . ובהתאם למציאות , ונסיבות חיים
כאלה ואחרות דרכיהם נפרדו ( אין אהבה מנצחת - זה לא שאנחנו
חיים באשליות... ) .
"את לא מבינה אותי " ? היא שאלה .. ואמרתי לה ... "האמת שלא
.. באמת באמת שלא "
היא ידעה שמטאפורות בדרך כלל עושות את העבודה עם אחת כמוני ,
אז היא אמרה לי :
" תארי לך שיושבת לך על החזה בחורה שמנה וצחקנית . והיא כל
הזמן יושבת שם . לא עוזבת אותך לרגע . את קמה בבוקר היא שם ,
את נכנסת למקלחת - היא שם  , את בדרך לעבודה - היא שם ...
הבחורה הזו - העלוקה הזו - אז זה זה " ...
עדיין לא הבנתי ... אבל איך זה שזה כואב . איך זה שלא בא לך
לעשות כלום כי כל היום את מתרכזת במשהו פנימי לא מוחשי ולא
ברור ?
"אבן הונחה ממש על ליבי " , וריאציה של המשפט שחקוק בזכרוני
מעל עשור . אני לא חייבת לדמיין אותה , אני יכולה להרגיש אותה
. הנה ... ממש כאן ... היא יושבת ומוחצת שם משהו קטן . משהו
פועם, לא כזה עם המון דם ונימים . אחר , משהו מטאפיסי .
אני לא מנפגעות האהבה . אני הפוגעת . לפעמים , זה יכול להיות
הרבה יותר כואב. כי אני יודעת , בתוך ליבי , ומתוך כנות , שכל
אחד כזה כמוני , שפוגע לפעמים , הוא תוצר של פגיעה . והגלגל
מסתובב , פעם אתה פה, ואז אתה נחסם , ופתאום אתה בכיוון ההפוך
לגמרי , אני יודעת את זה  .
אבל הנה , כואב לי גם בלי אהבה . גם בלי פרידה . גם בלי אף
יצור אנושי סביבי . כואב לי לבד.





כששכבתי יום שלם במיטה , ביום קיץ לח ומתיש , הבנתי שכרגע אין
לי מוצא . לא טוב לי לבדי , לא טוב לי אתכם . ואולי "לא טוב "
זה צירוף מילים הממעיט מערך הדברים . ואולי "כואב " נשמע יותר
נוגע ללב "שורף" אולי אפילו יותר עצמתי "קורע "  בכלל גורר
תמונה מוחשית , " משחית " נותן אשלייה אדומה של נזק עצמי
"מפחיד " מכניס לפראנויות ופוביות למיניהן  " פוצע " מזכיר את
במבי ונותן כיוון מזדהה ואמפאטי  "משמיד " את על ספ אבדון .


באותו יום שבת חם ששכבתי במיטה לאורך שעותיו המרובות , ידעתי
שלא אבדתי תקווה . ידעתי שאני לא מרחמת על עצמי , ידעתי שאני
חזקה , ידעתי שאני יכולה , ידעתי שאני בסדר, ידעתי שיש לי את
הכח להשתנות , אולי לתת מעצמי קצת יותר . אבל לא ידעתי אם אני
יכולה לאהוב באמת .
ידעתי שהרי מחר יהיה יום אחר , ואני אקום , ואולי אביט במראה
ואראה פנים נחמדות ואחייך , ואולי אני אוהב את מה שלבשתי ,
ואולי תהיה מוסיקה טובה , ויום מוצלח , והרבה כיף בחוץ ובעבודה
, ואולי אפילו כיף על אותה מיטה בה שכבתי יום קודם לכן פצועה .

אבל עדיין לא ידעתי אם אי פעם מישהו , ואולי אני , יציל אותי
מהאבן הזו שכלל וכלל אינה נגולה מעל "ליבי" ...והפעם היה זה
ההוא עם הנימים והדם וארבעת החדרים . זה שפועם ונותן חיים , זה
שאני נושמת לכבודו . חבל שהוא לא מעריך את זה  , כי זה כואב
...