ואם להודות על האמת - אני פשוט מפחדת.
כי אני יודעת שזה יקרה יום אחד.
שוב.
ואני לא בטוחה שאני אצליח לעבור את כל הסיפור הזה עוד פעם.
אז נכון, אני מנסה לשכנע את עצמי נמרצות שהפעם אני אהיה חזקה,
ואומרת לעצמי עשרים פעם ביום שזה עומד לקרות עוד הפעם, ושאני
חייבת לחתוך את הקשר הזה ומהר, אבל פשוט אין לי את היכולת
לעשות את זה.

איך חותכים קשר כשאוהבים מישהו כל כך?

הייתי צריכה להפסיק את הקשר הזה כבר בפעם השניה שנפגשנו.
כבר אז היה ברור ששום דבר טוב או רציני לא יצא מזה.
אבל אז שכנעתי את עצמי שאם לא קשר אז לפחות סקס טוב.
ובאמת היה סקס טוב.
ועוד אחד.
ועוד אחד.

ופתאום בלי שהרגשתי עברו חודשיים.
והיגיע הקיץ.
ואני חשבתי שזהו, זה יהיה הסוף הטבעי של כל האירוע הזה.
כי אחרי הכל הייתי בדרכי לחו"ל.
ובאתי להגיד שלום, רק שלום ולא יותר.
ודווקא אז, בפגישה ההיא, בגלל שרק דיברנו, ולא שכבנו, והיה
ברור שזה הסוף, והנשיקה הרכה רכה על השפתיים לפני שהלכתי,
והחיבוק, וכבר יצאתי בוכה לשדה התעופה.

והייתי בחו"ל.
חודש.
וחשבתי עליו לפעמים, לא יותר מידי, לא במידה שהפריע את
מנוחתי.
וידעתי שלא נחזור לקשר שהיה לנו.

כמה שטעיתי.

חזרתי לארץ, חזרתי לדירה.
ואז במקרה ראיתי אותו ברחוב, והוא חיבק אותי בשמחה, ואני הייתי
בהלם שככה הוא מתנהג, ורק אז הבנתי .
ונפגשתי אתו שוב, ושוב סקס, ושוב הכל מהתחלה.

ולאט לאט היו כאילו התקרבויות.
יום ההולדת שלי, שחגגנו ביחד, וארוחת ערב שהוא הכין לי,
וטלפונים כל יום, ויום ההולדת שלו, וכבר אנשים התחילו לראות
אותנו ביחד, בעיקר חברים שלו שהיו קופצים לבקר ומוצאים אותי שם
מונחת על הספה.
וחשבתי לעצמי שאולי זה לא הדבר האמיתי, אבל קשר יש כאן, לא
ניתן להכחיש, ומי יודע מה יהיה.

ואז הייתה הפעם ההיא, אחרי פסח, שראינו ביחד את "רקוויאם
לחלום", וישבנו רוב הסרט מחובקים, ואני הרגשתי גוש בגרון, שלא
ידעתי אם הוא בגלל הסרט, או בגלל הקרבה האין סופית הזאת
בינינו, והמרחק האין סופי גם הוא.
והלכנו לישון, ושכבנו, ונרדמנו מחובקים, ורגע לפני שנרדמתי אני
זוכרת שחשבתי לעצמי שיש לי הרגשה שזו הפעם האחרונה, ושאני
למיטה הזו ולבית הזה כבר לא אשוב אף פעם.
ובבוקר קמתי, ואני זוכרת שתהיתי מה עושה מגבת צהובה באמבטיה,
לצד החלוק שלו והמגבת האפורה שלי.

"יש משהו שאני חושב שכדאי שתדעי" הוא אמר לי בטלפון, ברבע
לחצות, יומיים לפני המבחן הכי חשוב שלי בתואר.
והלב שלי עצר פעימה, וכבר חשבתי שאני צריכה להגיד לו שגם אני
אוהבת אותו, וכפרות על המבחן, האושר הוא רק רגעים.
"אני יוצא עם מישהי אחרת" הוא אמר, וכל העולם הסתובב סביבי.
"עינב" אמרתי בלי לחשוב, ואיך שהוצאתי את השם מהפה כבר ידעתי
שזאת האמת, ולא הייתי צריכה את התשובה.
"איך ידעת?" הוא שאל, וצחקק צחקוק קטן של מאוהבים טריים, ואני
מיהרתי לסיים את השיחה ורצתי לשירותים והקאתי את נשמתי.

איך מכולם דווקא מישהי מהלימודים שלי הוא בחר, ואיך אני
מתמודדת עם זה.
ובכיתי כל הלילה, והקאתי כל היום.
וחשבתי שיותר כואב מהידיעה כבר לא יהיה, אבל רק שראיתי אותם
הולכים יד ביד בקמפוס, איתי הוא אף פעם לא רצה ללכת יד ביד,
הרגשתי באמת מה פירוש הביטוי "סכין פילחה את ליבי".
ואמרתי לעצמי - לפחות שזה יחזיק מעמד.
לפחות שלא יתברר בסוף שהוא ויתר על עשרת החודשים שלו איתי
בשביל סיפור של שבועיים.
שלפחות תהיה גם לי הזדמנות לצאת מזה.

אבל זה לקח בדיוק שלושה שבועות, ובסוף, צחוק הגורל, היא זרקה
אותו.
ואני, כמה שזה לא מצחיק, חזרתי בזחילה.
בדיוק לאותו מקום.

וזה לא שאני מאושרת עכשיו.
ממש לא.
וזה לא שאני חושבת שאולי הפעם הוא יבין שאני טובה בשבילו
ושהפעם הקשר הזה יגיע לאן שהוא.
אני יודעת שלא.

אבל אני לא יכולה to let go.

וכל לילה אני חושבת הלוואי שהוא ימצא מישהי חדשה, והפעם להרבה
זמן, ואני אשתחרר.
ומייד אני מתפללת בכוונה גדולה שלעולם לא תהיה לו אף אחת.
רק אני.

אומרים שאהבה זה דבר טוב.
אומרים שזה ממלא באושר ושלווה פנימית.

שיגידו.