"ofir, u know? I was thinking about u all my day, I really
want to hear from u some nice word, but I guess thet I don't
ariv my. Have a good week ofir! And.. I love u and think
about thet"

זה מה שכתבתי לך, במוצאי שבת.
אני בכיתי בזמן שלחצתי על מקשי הפלאפון שלי. עם כל השגיאות ועם
כל הניסוח הגרוע, זה היה מהלב. זה היה כי נפגעתי, ואתה בכלל לא
שם לב!
ואולי אני טיפה אגואיסטית, אבל אני מנסה להתחשב. לא העזתי לדבר
על עצמי במשך השבועיים האלו. ובכלל, כבר כמה שבועות אתה בכלל
לא מתעניין בי "מה שלומך?" אתה שואל, ומצפה לתשובה קצרה שתכיל
שתי מילים- "הכל בסדר" קשה לי להגיד לך שהכל לא בסדר, אבל עוד
יותר קש לי לדבר איתך, כשאתה לא רוצה לשמוע ולא רוצה להקשיב.
אולי זה בגלל אמא שלך, ואולי זה בגלל שאתה כבר לא אוהב אותי.
אם אתה לא רוצה להיות איתי, למה שלא תגיד לי? אמרו לי שאהבה
כמו שאהבתי אותך בהתחלה, לא תהיה אף פעם. אני לא מאמינה. אבל
גרמת לי להאמין, כנראה.
אתה אומר שבינינו יש רק את שנינו, ואתה אומר שאתה לא רוצה אף
אחת אחרת, וגם אני אומרת את זה. אבל אתה מכריח אותי לעשות
ההפך. זה לא נכון, אני רוצה חבר! חבר ששמו אופיר ריינזילבר,
אבל לא את המחודש, את הקודם. את זה שהייתי כ"כ כמהה להיות
איתו, אפילו אם זה רק לשעה או שעתיים.
את זה שלא וויתר על נשיקת פרידה או התראות. האופיר הזה, אהב
אותי באמת. האופיר החדש?...אני לא בטוחה!
אולי אני קטנה בשבילך, ואולי אתה רוצה להחביא אותי ולכן אתה
מסתיר אותי,אבל בכל מצב, תדע שאני אוהבת אותך. אוהבת ולא רוצה
לאבד אותך.
כואב לי שלא ענית לי להודעה שכתבתי לך, כואב שאתה לא מתייחס.
זה גורם לי להזיל דמעה..ועוד דמעה..ואז הדמעה הקטנה ועוד דמעה
קטנה הופכות לשלוש דמעות גדולות ועוד, ועוד עד שמקבלים ים של
דמעות הנקראות בשם כולל- בכי.
אבל זה לא מעניין אותך. אמרת שאתה אוהב לראות את "מעיין
המחייכת" איפה היא? איפה החיוך שלה עכשיו? נעלם? מה, סתם ככה
נעלם לה? לא הגיוני!  נכון, זה באמת לא הגיוני, אולי יש הסבר?

יש הסבר, השאלה היא, עד כמה אתה רוצה לשמוע אותו, הוא לא ממש
יעניין אותך, הטלביזיה החדשה שלך הרבה יותר מעניינת, וגם השעות
שלך מול המחשב. צודק, זה  ה-ר-ב-ה יותר מעניין!
אני חלשה, ולאף אחד זה לא אכפת. חשבתי, שאולי לך זה טיפה יזיז
משהו, כנראה שלא. אין לך זמן. בדיוק כמו לאבא שלי, הוא יודע
שאני קיימת, אבל זה לא ממש מזיז לו, איך רותם אמר לי? "הוא לא
ממש סובל אותך, אם נודה באמת..." לא רציתי לשמוע את זה! אבל
זאת האמת!
אנשים לא ממש סובלים אותי, למען האמת!
ויולי שאלה: "הכל בסדר איתך ועם אופיר?" ואני עניתי "כן, ברור"
וכ"כ רציתי לשבת ולשפוך את ליבי באזניה, אבל היא הייתה עייפה
ועסוקה בענייניה, אז מי אני שאעמוד בדרכה?
אמא שלי? אמא שלי על כל הבעת פנים שאני עושה, יש לה מה להגיד,
מה לנתח, אני מרגישה שאני "פרוייקט". לא רוצה לדבר איתה, בנוסף
ל"ניסוחים" שלה, היא גם יודעת הכל, נמאס לי מזה! לא רוצה אנשים
שיגידו לי "מניסיוני האישי..." או "תחליטי לבד.." אני אחליט
לבד, זה בטוח, אבל שיגידו מה דעתם לפחות! אני לא יכולה לקבוע
עפ"י שיקוליי הפרטיים לבד! זוכרים? גם אני ב-ן א-ד-ם! אחרי
הכל.
אופיר, נשארה לי רק ברירה אחת, קוראים לה רותם!
אני מצטערת, אבל כשאתה לא מוכן לתת שום "צעד" או שום חיוך או
מילת עידוד לעברי, אני לא מוכנה לסבול לבד. דברתי עם רותם! כן,
עף על פי שלא רציתי לאבד אותך, ואני מקווה שאתה מבין אותי,
רותם יודע להקשיב לי. יש לו זמן אלי, הוא יודע לפנות קצת מעצמו
למעני. ועל זה אני מעריכה אותו. אתה מאד חשוב לי, אבל אני לא
חשובה לך מספיק! כואב לי לדעת שאני לא מעניינת את הבן אדם שאני
קוראת לו "ה-חבר שלי" האהוב שלי...
הדמעות כבר מציפות את עיניי, ואני לא יכולה להפסיק לכתוב
ולבכות, אבל זה נותן לי כח, אז אני ממשיכה. אני רושמת ושומרת
ורושמת ושומרת ומידיי פעם מעיפה מבט אל הפלאפון, לראות אולי
שלחת לי הודעה או משהו, משהו שישמח אותי, אפילו טיפה. תאמין
לי, שזה ייתן לי הרבה!
אופיר? למה אתה כזה? למה? למה אני אוהבת אותך כ"כ ולא מוכנה
להגיד לך את זה? למה אני מוותרת על הזכות שלי להרגיש רע? איך
הגעתי למצב הזה? אני מרגישה כמו בסצינה מתוך "בברלי הילס"
עכשיו רק חסר שתבוא ותפתיע אותי, ש"נדבר על זה", נתנשק ונשלים,
ואז תלך הבייתה ולפני השינה תתקשר או תשלח לי הודעה ותגיד
"לילה טוב מתוקה..." אבל אני כנראה חייה באשליות שלי, וזה לא
יקרה, זה דמיוני לגמריי, כמו שאמרתי "סצינה מתוך בברלי הילס".
בעוד כמה דקות, אני כנראה אתחבר לאייסיקיו בתקווה למצוא שם
חבר, כמו יקיר או...מישהו שירצה להקשיב לי.
ואז, אני אבדוק אי-מייל בתקווה לקבל איזה מכתב או תגובה או
משהו, ואז אני אכנס לצ'אט ואראה שאין לי מה לעשות שם, ואצא.
ואסתכל על הפלאפון שלי, ואבכה, אבכה על זה שאני לא מקבלת ממך
שום תגובה, שום דבר. ואז אני בטח אשלח איזו הודעה לרותם, ואם
הוא יכול וירצה הוא יענה לי, ואז אני אתקשר אליו או ההפך
ונדבר, ואני אספר לו על כמה קשה לי, והוא יטיף לי קצת מוסר
ויגיד שגם לו קשה, ואז אני אגיד לו לילה טוב, והוא יגיד גם לי,
ונקבע שנדבר מחר. ואז אני אכנס למקלחת, אצחצח שיניים, אשטוף
פנים, אחליף בגדים, אכבה את האור, ואכנס למיטה שלי, אני אקשיב
לשירים ברדיו, אכבה את הרדיו, ואלך לישון. ואז אקום בבוקר,
ואמשיך לבהות בפלאפון בתהייה שאולי אקבל הודעה ממישהו...
וזהו.

תשלח לי הודעה, תגיד לי שאכפת לך ממני, תראה לי טיפת הגינות...
טיפת אהבה..
בבקשה?

אני מקדישה לאופיר, אהבת חיי את הסיפור הזה,
היום אנחנו חודשיים ביחד, ואני רוצה להגיד לו-
אופיר, אני אוהבת אותך!