-"מייקל קיין, אמרת?",
-"כן זה היה השם שלו", השבתי,
-"הוא היה הומו, לא כן?", שאלה הבחורה.
-"זאת לא אשמתו, אבל כן, הוא היה הומוסקסואל",
-"אז תגיד", היא פנתה אלי, "מה דעתך ללכת היום לאיזה מסעדה?,
נגיד 8:20, מתי שנוח שלך, בסדר?".
-"שיהיה", השבתי, וחזרתי לישון, כבר נמאסו עלי ממזמן האנשים
האלה באוטובוס, תעשה הכל כדי להפטר מהם, עלוקות, כל אחד ואחד
מהם, לפעמים אני מצטער שלא קניתי מכונית, אבל מי יכול להאשים
אותי, כל המשפחה שלי מתה בתאונת דרכים, עליה השלום, אני נשארתי
בבית, לא יודע אם מזל או לא, אני ידע כשאמות.
זה היה ב1986, היה אז בן 16 וכמה חודשים, לא בדיוק זוכר, הם
נסעו לבקר איזה דוד או דודה, לא בדיוק התעמקתי, כבר מזמן נמאסו
עלי כל הביקורים האלה, ראית אחד, ראית את כולם, בכל מקרה, היה
זה שבת, ויום שבת אצלי הוא יום קדוש, יום שהעיסוק העיקרי שלך
הוא למצוא דברים איך לא לעשות כלום, אין לכם מושג כמה זה יכול
להיות קשה ומעייף פיזית, וכן מנטלית.
כשהם יצאו עוד ישנתי, אותו דוד או דודה, שסביר להניח שהם מתים
עכשיו, כי אני זוכר שהם היה זקנים במידה של תאומן, גרו רחוק,
כך שהמשפחה שלי על כל ה3 אחים, לא כולל אני, נסעו מוקדם בבוקר
כדי להגיע בשעה ריאלית, לדעתי הם עשו את זה פשוט כדי להגיע
לארוחת צהרים, האוכל שדודה או דוד שלי הכינו היה מאלף, אז למה
לא, אם צריך להשקים קום, אז לפחות שתהיה על זה תמורה, ועוד
איזה תמורה.
קמתי בבוקר כמו כלום, ואחרי פחות מחמש דקות מצאתי את עצמי
מתפדלייע על הספה, ורואה איזה תוכנית בוקר בערבית, השעה הייתה
2 בצהרים, אני הייתי מהאלו שישנים הרבה, בלי קשר מתי הם הולכים
לישון, התוכנית לא עניינה אותי, אז סגרתי את הטלויזיה ובהיתי
בתקרה כמו ילד אוטיסט, כל הקווים בה נמחקו, והרגשתי איך הראייה
שלי מסתחררת עד שלבסוף נפלה העלטה, ושקעתי בשינה, שוב.
השעה הייתה 8 בערב, השמפחה עדיין לא הגיע, לא ראיתי בזה דבר
מוזר, ציפיתי שיחזרו בסביבות 22:00 או 21:00, כפי שאמרתי הדוד
או הדודה גרו רחוק, אז המשכתי לישון, לא היה דבר אחר לעשות,
במילא הפסדתי את כל המשחקים ב"שירים ושערים", וחדשות לא היה לי
זיין לראות, אז המסך שוב ירד.
השעה הייתה 4 בבוקר כשזה קרה, הטלפון צלצל, שוב ושוב בצליל
צורם, לרגע חשבתי שזאת הייתה הזעקה, לא הייתי רחוק.
קמתי. כל הגוף שלי היה תשוש, הטלפון עדיין צלצל, "יש מישהו עם
יד עצבנית על השפורפרת", חשבתי לעצמי כשהרמתי את הטלפון, וקולה
המזועזע והחורק של שרית, חברה טובה של ההורים, התחיל לזרוק לי
מילים לאוזן, בהתחלה הייתי עייף מידי כדי להקשיב, אבל אז הכל
התבהר, והמילים הדהדו חזק בתוך עור התוף, "גלעד, אתה מקשיב לי
גלעד, אתה שם?, אני באה גלעד, עוד חצי שעה, הם עדיין בניתוח,
כולם, אני מקווה שיהיה טוב, זה כל הפרטים שנתנו לי, גלעד, אתה
מקשיב, אני עוד רגע באה", טרקתי את הטלפון, ומאז אני לא מתקרב
לשום מכונית, ובין הייתר גם לא מתקרב לשום עוף צלוי, כביכול זה
היה גורם התאונה, כי אבא שלי לא ידע שהעוף כולו ספוג באלכוהול,
ואכל כמעט חצי ממנה, בסוף זה היה מאוחר מידי, הם התנגשו
במשאית, לא סתם משאית, משאית של קוקה קולה, כך שאני גם לא שותה
יותר קוקה קולה, בכל אופן, מצאתי לי את הישועה בדמות
האוטובוסים, למרות שבזמן האחרון, הם קוץ בתחת, התחילו לאחר,
ולעלות מחירים בצורה מגוחכת, לא רק גם שהאנשים באוטובוס פריקים
לא נורמלים, משום מקום ממציאים לך כל מיני סיפורים, לך חפש
אותם אחר כך ב"אברבנל", אז אתה מבין ילד, בגלל זה אני לא נוסע
במכוניות, זאת בערך הסיבה.
-"אמא?",
-"כן ילד",
-"האיש הזה מפחיד אותי, הוא מספר לי סיפורים מפחידים",
-"אל תדאג בן", היא אמרה ברכות, "ככה זה האנשים באוטובוס".