לפתי את ההגה בשתי ידי ודחפתי. חזק. נדרשתי למאמץ לא קטן כדי
להפריד אותו מהמצח שלי. הכל היה מלא דם: חלקלק, מריח כמו טעם
של שן שנפלה. לא ראיתי שום דבר, אולי בגלל הדם שכיסה את פני,
אולי בגלל המכה בראש - אפילו לא הצלחתי להבין אם עיניי פקוחות.
ישבתי בשקט, השענתי את ראשי לאחור. הכאב, כמובן, היה נורא.
עוד משהו לא היה בסדר, אבל לא הייתי מסוגל לחשוב מה בדיוק.
"גלעד," אמרתי.
"מה?" ענה לי, כמתוך שינה.
"גלעד, אני לא רואה כלום." הפניתי לכיוונו את ראשי, מתוך הרגל
יותר מאשר בכוונה כלשהי. שמעתי אותו נאנק, בהפתעה, בכאב.
"אני לא יכול לזוז!" קרא לפתע. "הרגליים שלי!"
תהיתי אם אצליח אני יותר ממנו. לא הייתי בטוח. שלחתי יד
לפתוח את חגורת הבטיחות, וגיליתי שלא הייתי חגור. זה מסביר את
הראש שלי, חשבתי, ובעיניי רוחי ראיתי תעלה עגולה טבועה לרוחב
מצחי, מנוקדת שקעים קטנטנים כנגד הבליטות המכסות את גלגל
ההגה.
ניסיתי לפתוח את הדלת. תקועה. כמובן.
"גלעד, הדלת שלי תקועה. אתה יכול לצאת?" שאלתי.
"אני לא יכול לזוז!" חזר גלעד. "אני לא יכול לזוז!"
לרגע חזר לשרור שקט. גלעד המשיך להאבק במשהו, אני לא בטוח
במה. גיששתי בחושך אחר הטלפון שלי, שהיה אמור להיות מתחת
לאמברקס. הוא לא היה שם, ככל הנראה עף לאנשהו בחבטה. שלחתי
ידיים מגששות, רועדות, קדימה ולמטה, לכיוון ידית ההילוכים
והרצפה. ידיים רועדות. בגלל הקור. ממש קר לי כבר הרבה זמן,
חשבתי. מאז שהתעוררתי על ההגה ממש ממש קר לי. קור חודר ודוקר
שכמהו לא סבלתי מעולם.
בסרטים, בעיקר בסרטי מלחמה, הם תמיד אומרים כמה קר להם לפני
שהם מתים, והם לא מבינים מה זה אומר. מה, הם לא רואים סרטים?
תמיד החייל המסכן, הגוסס, שוכב שם בשלולית של דם בידי חברו
ואומר לו: "קר לי, כל כך קר לי." וכשהוא אומר את זה הקהל ישר
יודע שזהו, נגמר. רק החייל המסכן לא מבין למה קר לו כל כך.
אצלי זה לא היה ככה. אחזתי יד רועדת אחת ברעותה והבנתי שזה
הסוף. אילצתי את עצמי לומר את זה בקול רם.
"זהו, נגמר."
"מה?" שאל גלעד בפאניקה, "מה אמרת?"
"אני הולך למות." אמרתי, קולי נשבר באמצע המשפט הקצר. "אני
הולך למות." בכיתי.
אני עוד לא מוכן. עוד לא. למה?
ואז נזכרתי - במכתב ההוא. בשקרים ההם. גם כשכתבתי אותם הם
היו שקרים. אני לא רוצה למות. לא עכשיו.
"גלעד, תקשיב לי טוב."
"מה?" הוא נשמע רגוע יותר.
"אתה מכיר את המגירות בשולחן שלי, בחדר?"
"מה הקשר עכשיו למגירות שלך?"
"פשוט תקשיב לי. זה חשוב. במגירה העליונה יש מכתב שאסור שאף
אחד יקרא. ברגע שתוכל, תשרוף אותו, עם המעטפה. אתה מבין?"
"על מה אתה מדבר?"
"יש מכתב במעטפה במגירה העליונה. אתה חייב להשמיד אותו לפני
שההורים שלי ימצאו אותו."
מה שקרה אחר כך כבר לא חשוב. לקח עוד זמן רב עד שמצאו אותנו,
והצלחתי להגיע אפילו עד שולחן הניתוחים, אבל זה כבר היה מאוחר
מדי.
כשאני חושב אחורה על החיים שלי באמת שאני די מרוצה. אומנם הם
לא בדיוק היו ממש איך שרציתי אותם, אבל אני לא חושב שאם הייתי
חי עוד 30 או 60 שנה זה היה יותר טוב. רק על דבר אחד אני
מתחרט: שלא שמעתי בעצתי שלי ברגע הלחץ הנורא מכולם - שלא
נשמתי עמוק וספרתי עד עשר (אפילו לא הייתי צריך לעצום עיניים).
אולי אם הייתי עושה את זה הייתי צובר קצת מרחק ביני לבין הרגע
ההוא, ולא הייתי מבקש מגלעד את מה שביקשתי.
ואני חושב על אמא שלי, על כמה שבטח היה לה קשה שעזבתי אותה.
הרי בשבילה כתבתי את המכתב ההוא.
