[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








בדרך חזרה מבית הקברות בהיתי החוצה דרך החלון וחשבתי מה אני
הייתי רוצה שיהיה כתוב על המצבה שלי (אם בכלל).  בטח לא
"גיבור חיל ואיש אוהב".  עד שהגעתי הביתה גיבשתי החלטה.  לקחתי
בלוק של נייר מכתבים, והתחלתי לכתוב:
"אז אני מת.  אז מה.  אפשר לחשוב.  גם את המוות צריך לקחת
בפרופורציות.  העולם, כמה שאולי יקשה עליכם להודות בכך כרגע,
ממשיך הלאה פחות או יותר אותו הדבר.  רק עוד ילד מת, זה הכל."
בכוונה כתבתי ילד.
"הנה עצה טובה ששמעתי, למצבי לחץ:  תעצמו עיניים, תנשמו עמוק,
ותספרו עד עשר.  בתקווה, כשתפתחו את העיניים מחדש, תגלו
שהצלחתם להכניס מעט מרחק ביניכם לבין הרגע הקשה הזה שאתם
עוברים.  ומשם, מהמרחק הזה, הרגע נראה קטן יותר, מלחיץ פחות,
וההתמודדות איתו קלה יותר.
"מהמרחק הנכון, גם אם זה ייקח לכם מעט יותר מעשר שניות להגיע
לשם, אתם תראו שעם כל הדרמטיות שבדבר יהיה זה שקר לומר שנקטפתי
בטרם חייתי.  את ימי, גם אם נדמה לכם שמעטים היו, חייתי
במלואם.  אל תצטערו על מה שהייתי יכול לעשות, שמחו על מה
שעשיתי:  הדברים שראיתי, המחשבות שחשבתי, האנשים שהכרתי.  אין
לי חרטות - היו לי חיים טובים, וטוב שהיו משלא היו.
"לכן, אם תעזו, כתבו על המצבה שלי:  'אדם אופטימי בחייו
ובמותו'."
קראתי את ההספד פעמיים, תיקנתי שגיאת כתיב, ועיגלתי את הכתב
היכן שהיה לא ברור.  קיפלתי את הדף לתוך מעטפה חלקה והשארתי
אותה במגרת השולחן העליונה שלי.



לפתי את ההגה בשתי ידי ודחפתי.  חזק.  נדרשתי למאמץ לא קטן כדי
להפריד אותו מהמצח שלי.  הכל היה מלא דם:  חלקלק, מריח כמו טעם
של שן שנפלה.  לא ראיתי שום דבר, אולי בגלל הדם שכיסה את פני,
אולי בגלל המכה בראש - אפילו לא הצלחתי להבין אם עיניי פקוחות.
ישבתי בשקט, השענתי את ראשי לאחור.  הכאב, כמובן, היה נורא.
עוד משהו לא היה בסדר, אבל לא הייתי מסוגל לחשוב מה בדיוק.
"גלעד," אמרתי.
"מה?" ענה לי, כמתוך שינה.
"גלעד, אני לא רואה כלום."  הפניתי לכיוונו את ראשי, מתוך הרגל
יותר מאשר בכוונה כלשהי.  שמעתי אותו נאנק, בהפתעה, בכאב.
"אני לא יכול לזוז!"  קרא לפתע.  "הרגליים שלי!"
תהיתי אם אצליח אני יותר ממנו.  לא הייתי בטוח.  שלחתי יד
לפתוח את חגורת הבטיחות, וגיליתי שלא הייתי חגור.  זה מסביר את
הראש שלי, חשבתי, ובעיניי רוחי ראיתי תעלה עגולה טבועה לרוחב
מצחי, מנוקדת שקעים קטנטנים כנגד הבליטות המכסות את גלגל
ההגה.
ניסיתי לפתוח את הדלת.  תקועה.  כמובן.
"גלעד, הדלת שלי תקועה.  אתה יכול לצאת?" שאלתי.
"אני לא יכול לזוז!" חזר גלעד.  "אני לא יכול לזוז!"
לרגע חזר לשרור שקט.  גלעד המשיך להאבק במשהו, אני לא בטוח
במה.  גיששתי בחושך אחר הטלפון שלי, שהיה אמור להיות מתחת
לאמברקס.  הוא לא היה שם, ככל הנראה עף לאנשהו בחבטה.  שלחתי
ידיים מגששות, רועדות, קדימה ולמטה, לכיוון ידית ההילוכים
והרצפה.  ידיים רועדות.  בגלל הקור.  ממש קר לי כבר הרבה זמן,
חשבתי.  מאז שהתעוררתי על ההגה ממש ממש קר לי.  קור חודר ודוקר
שכמהו לא סבלתי מעולם.
בסרטים, בעיקר בסרטי מלחמה, הם תמיד אומרים כמה קר להם לפני
שהם מתים, והם לא מבינים מה זה אומר.  מה, הם לא רואים סרטים?
תמיד החייל המסכן, הגוסס, שוכב שם בשלולית של דם בידי חברו
ואומר לו:  "קר לי, כל כך קר לי." וכשהוא אומר את זה הקהל ישר
יודע שזהו, נגמר.  רק החייל המסכן לא מבין למה קר לו כל כך.
אצלי זה לא היה ככה.  אחזתי יד רועדת אחת ברעותה והבנתי שזה
הסוף.  אילצתי את עצמי לומר את זה בקול רם.
"זהו, נגמר."
"מה?" שאל גלעד בפאניקה, "מה אמרת?"
"אני הולך למות."  אמרתי, קולי נשבר באמצע המשפט הקצר.  "אני
הולך למות."  בכיתי.
אני עוד לא מוכן.  עוד לא.  למה?
ואז נזכרתי - במכתב ההוא.  בשקרים ההם.  גם כשכתבתי אותם הם
היו שקרים.  אני לא רוצה למות.  לא עכשיו.
"גלעד, תקשיב לי טוב."
"מה?" הוא נשמע רגוע יותר.
"אתה מכיר את המגירות בשולחן שלי, בחדר?"
"מה הקשר עכשיו למגירות שלך?"
"פשוט תקשיב לי.  זה חשוב.  במגירה העליונה יש מכתב שאסור שאף
אחד יקרא.  ברגע שתוכל, תשרוף אותו, עם המעטפה.  אתה מבין?"
"על מה אתה מדבר?"
"יש מכתב במעטפה במגירה העליונה.  אתה חייב להשמיד אותו לפני
שההורים שלי ימצאו אותו."



מה שקרה אחר כך כבר לא חשוב.  לקח עוד זמן רב עד שמצאו אותנו,
והצלחתי להגיע אפילו עד שולחן הניתוחים, אבל זה כבר היה מאוחר
מדי.
כשאני חושב אחורה על החיים שלי באמת שאני די מרוצה.  אומנם הם
לא בדיוק היו ממש איך שרציתי אותם, אבל אני לא חושב שאם הייתי
חי עוד 30 או 60 שנה זה היה יותר טוב.  רק על דבר אחד אני
מתחרט:  שלא שמעתי בעצתי שלי ברגע הלחץ הנורא מכולם - שלא
נשמתי עמוק וספרתי עד עשר (אפילו לא הייתי צריך לעצום עיניים).
אולי אם הייתי עושה את זה הייתי צובר קצת מרחק ביני לבין הרגע
ההוא, ולא הייתי מבקש מגלעד את מה שביקשתי.
ואני חושב על אמא שלי, על כמה שבטח היה לה קשה שעזבתי אותה.
הרי בשבילה כתבתי את המכתב ההוא.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
דגדגן!

פרובוקטור.


תרומה לבמה




בבמה מאז 13/7/02 1:10
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
יוני אדום

© 1998-2022 זכויות שמורות לבמה חדשה