ברגע בו אנחנו נולדים, יש חלק קטן בתוכנו שגם נולד. אני לא
מתכוונת לאיזה איבר שאפשר לראות בתצלום רנטגן או בניתוח. אני
מתכוונת  לחלק אחר, שאי אפשר לראות אבל אפשר להרגיש. טוב, אולי
בעצם אם ממש מתאמצים, אז אפשר לראות אותו קצת בחיוך או בברק
בעיניים. החלק הזה, הוא החלק הכי יפה שיש לנו, לפחות לפי דעתי.
יש בו את כל התכונות הכי יפות. יש בו כנות, אופטימיות, רגישות,
תמימות והמון אהבה. לכל התינוקות והילדים הקטנים יש אותו, ואם
אפשר באמת לראות את זה אצל מישהו, אז זה בעיקר אצלם. בגלל זה
אני קוראת לו "הילד הקטן".
הילד הקטן הזה נמצא בכולנו, לפחות בהתחלה כשאנחנו קטנים. אבל
ככל שעובר הזמן ואנחנו מתבגרים, הוא מתכווץ. כל פעם שאנחנו
נחשפים לשנאה, לציניות ולכאב... הילד הקטן הזה קצת מתכווץ. כל
פעם שמישהו פוגע בנו או שאנחנו פוגעים במישהו אחר, הילד הקטן
הזה שבתוכנו, מתכווץ עוד קצת. בסוף הוא נעלם. תמיד חשבתי שאם
באמת מנסים, אז אפשר להחזיר אותו.


גם לליאת היה ילד קטן, או יותר נכון ילדה קטנה. היא מאוד אהבה
את הילדה הקטנה שלה, ושמרה עליה טוב טוב כדי שלא יקרה לה שום
דבר רע. כולם מאוד אהבו את ליאת. כנראה כי הם ראו בה את הילדה
הקטנה הזאת שהזכירה להם את זאת שהייתה להם עמוק בפנים, לפני
שהם הפכו להיות קצת יותר ציניים, קצת פחות תמימים וקצת פחות
רגישים ואוהבים. קשה להגיד מה בדיוק הסגיר את הילדה הקטנה הזאת
שהייתה לליאת, אבל כנראה שזה משהו בחיוך שלה או בברק בעיניים.


אמרתי כבר שליאת תמיד שמרה טוב טוב על הילדה הקטנה שלה. היא
תמיד נזהרה שלא לפגוע באף אחד. תמיד כשמישהו היה עצוב, היא
ניסתה לעודד אותו. היא האמינה בכולם ואהבה אותם, וכולם אהבו
אותה. והיא תמיד הייתה מאוד שמחה. אבל מה לעשות, שלמרות הכל
ליאת היא די כמו כולם, וכולם מאבדים משהו מהילדה הקטנה שלהם
בסוף. אני פשוט תמיד חשבתי שאם באמת מנסים, גם אפשר להחזיר את
זה.


לא כולם היו נחמדים כמו ליאת, וחלק מהאנשים היו די רעים. כנראה
כי הם כבר איבדו את הילדה הקטנה או הילד הקטן שלהם מזמן.
והאנשים האלה ידעו לנצל את החולשות של ליאת. הם ניצלו את האמון
שלה באנשים והרצון שלה שלא לפגוע באף אחד, והם פגעו בה. הם
פגעו בה מאוד, כי הם בעצם פגעו בילדה הקטנה שלה. ליאת כבר לא
הייתה שמחה כמו שהייתה מקודם. היא הפכה להיות עצובה ובכתה
הרבה. כל פעם שהיא בכתה, גם הילדה הקטנה שלה בכתה, והתכווצה
קצת.


היא לא יודעת איך זה קרה, אבל פתאום גם היא התחילה לפגוע
באנשים. פתאום גם היא התחילה להיות חשופה קצת יותר לשנאה,
לציניות ולכאב. כל הזמן הזה, הילדה הקטנה שלה התכווצה עוד
ועוד, וליאת אפילו לא שמה לב, מרוב שהיא הייתה עסוקה בלהיות
עצובה ולרחם על עצמה. אבל יום אחד היא שמה לב. היא שמה לב לכל
האנשים שפגעו בה, ובעיקר לכל האנשים שהיא פגעה בהם. ואם יש
משהו שליאת לא רצתה לעשות אף פעם, זה לפגוע באנשים. היא שמה לב
עד כמה היא השתנתה. ביום הזה הילדה הקטנה של ליאת מתה.


לא משנה כמה ליאת ניסתה, היא לא הצליחה להחזיר את הילדה הקטנה
שלה. ככל שהזמן עבר, היא למדה להתרגל לחיים בלי הילדה הקטנה
שלה. מדי פעם היא הייתה נזכרת בה ומתחילה לחשוב עליה ולהתגעגע,
כמו יום אזכרה כזה. היא אפילו הייתה בוכה קצת. אבל אחרי זה,
היא הייתה מנגבת את הדמעות וממשיכה הכל כרגיל, בלי הילדה
הקטנה.


כמעט כולם עדיין אוהבים את ליאת. חלק קצת כועסים עליה שהיא
השתנתה, חלק פשוט לא מבינים, והרוב דווקא די בסדר עם זה. אבל
אני יודעת מה באמת קרה. אני יודעת למה החיוך של ליאת כבר לא
אותו דבר והברק בעיניים שלה קצת שונה. היא פשוט איבדה את הילדה
הקטנה שלה. תמיד חשבתי שאם באמת מנסים, אז אפשר להחזיר אותה,
את הילדה הקטנה. חבל, כנראה שטעיתי.