אם תסיטי את עינייך הכחולות מעט שמאלה, שני מושבים אחורה מזה
שלידך, תוכלי לראות אותי כותב את המילים האלו בזמן אמת. כותב
את המילים האלו לך. מנסה להתרכז למרות פעימות ליבי שהולכות
ומתגברות ונראה כאילו מרעידות את כל האוטובוס, חזק מספיק כדי
להפיל את האישה הזקנה שאף אחד לא העלה על דעתו לפנות לה מקום
לשבת. אני אוהב כשאת מסיטה את השיער החלק שלך מעבר לאוזן. לא
שראיתי אותך עושה זאת בעבר אבל מספיקה פעם אחת כדי לדעת שאני
אוהב את זה. אני לא מאמין באהבה ממבט ראשון, או בכלל. אבל נוכח
ההילה הסוריאליסטית של תמימות נגועה בתשוקה שעוטפת אותך אני
נכנע לכל מיתוסי האהבות הקלאסיים ביותר ולקיטש אינסופי שמתבטא
ברצון לקנות לך אלפי ורדים. רק מבט חטוף בך מספיק לי כדי
לדמיין את יום החתונה שלנו, ועוד שני מבטים כדי לדמיין את ליל
הכלולות. אני רוצה להיות איתך לעד, לאהוב אותך לנצח, לחלום
אותך אל תוך חלום נפלא, חלום רטוב. להפשיט ממך את החולצה
הצמודה הזאת, להרגיש את חום גופך עליי, לעשות לך ילדים, לנשק
לך את הצוואר, בית, משפחה, סקס, כלב, חתול, עוד סקס, אוראלי,
אנאלי, ואגינאלי, נכדים, נינים, בית-זקנים. המרחק ביננו לזה
הוא שני מושבי אוטובוס, שני מושבים קטנים והרבה מאד מציאות.
מציאות שמפרידה את העיניים הכחולות שלך מהחומות שלי, את גן
העדן שלך מהגהנום שלי, את העדינות המיסתורית שלך מהגרעפסים
הרועשים שלי, את המבצר המוגן שלך מהקטפולטה הדרוכה שלי. לא
משנה כמה אני אנסה להתקדם אני תמיד אשאר שני מושבים אחרייך,
שני מושבים קטנים, פער שמסרב להצטמצם ועם זאת לא מאפשר להפסיק
לנעוץ עיניים. כואב להסתכל. מבטים מזוכיסטיים מתסכלים גורמים
לתחושה פנימית כמו איזוטופים של אורניום שמחכים להתבקע בתגובת
שרשרת. בזה מתה האמונה בסיכוי הקטן לחיי המושלמות שלנו יחד,
לצמצום המושבים באוטובוס עד שיתחבר המושב שלי לשלך, ויתחברו
הנפשות שלי ושלך, והגוף שלי ושלך, והאורגזמות שלי ושלך. מושב
ארוך במרכז האוטובוס אין הוא אלא אופוריה שיקרית, והידע היחידי
שלך על קיומו של אוהב מטורף כמוני מסתכם במכתב תמהוני וסוטה
שמגיע אלייך משני מושבים אחורה.