התעוררתי מהשינה כשמעליי צללית גדולה מכוונת אליי קלצ'ניקוב.
זה היה פייסל, אני כבר מכיר אותו. בעיניים שלו ראיתי זעם גדול,
לא זעם לאומי-עממי של דיכוי עם וגם לא זעם של אדם הדורש את
זכויותיו, אלא כעס אישי, שנאה ספציפית כלפיי. הדבר אולי קשור
בעובדה שלפני שיצאתי לקצונה, כשהייתי בעזה, פיצחתי לו את האשך
הימני עם לדרמן. אני זוכר ששניים מהחברים שלי למחלקה תפסו אותו
כשניסה לגנוב לאחד מהם את הנשק. הם הביאו אותו אליי ולקחנו
אותו שלושתנו למקום שאף אחד לא יכול לראות. "ערבי מכוער!",
הורדתי לו סטירה לפרצוף. המחבל הקטן העז ברוב חוצפתו לירוק
עליי. לא חשבתי פעמיים, "תורידו לו את המכנסיים" הוריתי לחבריי
כשאני מוציא מהכיס את האולר. פייסל באותו יום הבטיח נקמה, אבל
אף אחד מאיתנו לא לקח אותו ברצינות. ימים רבים עברו מאז ואני
חזרתי לעזה בתור קצין. באותו לילה אני והצוות שפיקדתי עליו
עשינו מבצע מיוחד שבמהלכו אני הייתי צריך לחכות לצוות בנקודה
מסוימת. בטיפשותי הגדולה ישבתי ונרדמתי בשטח אויב וכשהתעוררתי,
כאמור, מעליי היה פייסל.
דבר ראשון שעשה פייסל היה להוריד לי סטירה, "כוס אוחתק יא
יהוד", הוא ירק עליי, "היית צריך לדעת שעם פייסל לא מתעסקים,
יהודי מסריח, עכשיו - נקמה, תוריד ת'מכנסיים יא יהוד". לבי פעם
בחוזקה. חששתי מהנורא מכל. "תקשיב פייסל, זה לא חייב להיות
ככה, אנחנו לא חייבים להלחם, הרי אנחנו בני דודים." "מה בני
דודים, כוס אומוק? מה בני דודים? וואללה אתה יודע מה עשית לי?
תוריד ת'מכנסיים יא אריאל שרון יא יהודי כובש!" פחדתי פחד
מוות, לא ידעתי מה לעשות. "פייסל, אני יודע מה עברת, אבל דברים
יכולים להשתנות, תראה איך העולם נראה, כולו מלחמות, לכמה עוד
אנשים צריך להתפצח האשך הימני עד שנבין שמלחמה היא לא הדרך?
כמה אנשים צריכים למות בשביל שנבין שאנחנו חייבים שלום? שאנחנו
אוהבים אחד את השני? שעם שיתוף פעולה הכל אפשרי? לא הגיע הזמן
שנעשה את זה? אני אומר שפה ועכשיו יתחיל השינוי, שאני ואתה,
פייסל, נתחיל את השלום העולמי פה בעזה." פייסל הביט בי ולא ידע
מה להגיד, "וואלה צודק אתה יא יהודי, אנחנו יכולים לשנות".
הסתכלתי עליו בעיניים מרוגשות, "פייסל, אני אוהב אותך! תוריד
את הנשק ונאכל איזה חומוס". פייסל הוריד ממני את הקלאץ' שלו
והושיט לי את ידו, בו ברגע הגיע הצוות שלי אליי כמתוכנן במבצע
וראו את פייסל עומד לידי. ישר אחד החיילים שלי הפיל אותו על
הרצפה והעיף ממנו את הנשק, כשחייל אחר מחזיק אותו על הקרקע.
"עזבו אותי! אני עושה שלום פה! תגיד להם יא יהוד!" הוא צעק
כשהוא מרותק לריצפה וחיכה כבר שאני אגיד לחיילים שלי לעוף
ממנו.
הנהנתי במבט מבין לערבי שלא יכול לזוז על הרצפה ואז שיניתי את
המבט לחיוך רחב. "שמישהו יביא לי לדרמן" צעקתי לחיילים שלי. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.