אתמול סידרתי את המגירות שלי. זה זמן רב שלא פתחתי אותן והן
כבר היו גדושות במיוחד. זרקתי את כל הניירות שכבר לא הייתי
צריכה ושמרתי את אלו שהיו להם משמעות בעיני. על השולחן היו
פזורים ערימות של ניירות, מסמכים, מכתבים ישנים, תמונות. הכל
נראה כל כך לא מסודר, שלרגע נדמה היה לי שאני צונחת לתוך
הערימה הזו ונאבדת בתוכה.
לפתע נחו עיני על תמונה אחת, שהייתה מונחת באלכסון מולי,
מוסתרת למחצה על ידי איזשהו מכתב ישן. דחפתי את המכתב הצידה
והבטתי בתמונה ארוכות.
מבעד לציפוי המבריק הביטה אלי ילדה קטנה, כבת 8 או 9, אוחזת
ביד אחת בעמוד גבוה ובשנייה כמו מחווה קידה למצלמה. ברקע נראה
ים כחול, משתרע עד אינסוף כמעט. הילדה הזו לבשה מכנסיים קצרים,
קיציים וחייכה חיוך משועשע. עיניה היו מכווצות בסנוור ילדותי,
כועסות על השמש שנכנסה לעיניה. רגליה הדקיקות היו מעוקלות
בזווית חמודה, מנסות לשמור על שיווי המשקל העדין. קווצת שיער
שלה התעופפה ברוח ואני חשבתי לרגע שאני מריחה באפי את ריח החול
שבשערה.
לא זכרתי מתי או היכן צולמה התמונה, וגרוע מכל- לא זכרתי מי
היא הילדה הזו, החייכנית, שמביטה אלי מבעד לתמונה ושריח החול
נודף משערה. לא זכרתי אם הכרתי אותה, אך כמעט שהייתי משוכנעת
שאני שומעת את בת הצחוק שלה, מהדהדת בין רחשי הגלים.
ימים עברו ומלאכת ניקיון המגירות שלי נסתיימה. למרגלות השולחן
היו מונחות כעת שתי שקיות גדולות: בשקית הלבנה ניירות שכבר אין
לי צורך בהם ובאדומה הניירות שהתכוונתי לשמור בעליית הגג. רק
התמונה נותרה שוכבת על שולחני, מוטת עדיין באלכסון, ולא הצלחתי
להחליט אם לשים אותה בשקית זו או זו.
פניה המחייכים של הילדה הוסיפו להטריד את מחשבתי גם ימים רבים
לאחר מכן. חשבתי שלעולם לא אמצא עוד את הילדה הזו, הילדה עם
החיוך. חשבתי שאיבדתי אותה.
רגלי טובלות במים. הם קרים! הים כל כך יפה בחורף. אני משתהה
לרגע, רגלי עודן במים ומקשיבה לרחש הגלים. משב רוח נעים שוטף
את פני, ואני מרגישה איך עיני נעצמות להן אט אט. אינני יודעת
כמה זמן עמדתי שם, בעינים עצומות, מתמסרת לקור הרוח המלטף, אך
כשפתחתי אותן, לפתע לא הייתי עוד בחוף הים. הייתי במקום אחר,
שדמה לחוף ים, אך הוא בעצם איננו חוף. את משב הרוח הקר החליפו
כעת קרני שמש חמימות. הבטתי קדימה. מולי עמדה נערה צעירה,
לבושה מכנסיים קצרים, קיציים. ביד אחת שלה החזיקה בעמוד גבוה
והשניה הייתה מונפת באוויר, מחוה קידה. רגליה היו שזופות,
חסונות, מיובלות כמו אחרי הליכה ארוכה. הן היו מעוקלות בזווית
מלכותית, מנסות לשמור על שיווי המשקל העדין של הגוף. קווצת
שיער שלה התעופפה ברוח. היא חייכה אלי, מכווצת עיניה מפני
השמש, אחר נופפה לי ביד המונפת.
כאשר חזרתי הביתה באותו יום אחזתי בתמונה בשתי ידי והבטתי בה
ארוכות, אחר הנחתי אותה בעדינות בשקית האדומה, זו המיועדת
לעלית הגג.
