מוקדש לצחי דוד ז"ל שנהרג בליל ה- 11.9.2001, בעת פשיטת
מחבלים למוצב מג'ב בטול כרם, שבו שירת...

הוא היה ילד כשאר הילדים, מתבגר כשאר המתבגרים, חייל כשאר
החיילים. הוא חלם את אותם החלומות, האמין באותן האמונות, ולחם
את אותן המלחמות. הוא נהרג, אך אנחנו ממשיכים לחיות...
מה אנחנו יכולים לעשות? לבכות? להתעצבן? למצוא אשמים?
אנחנו לא יכולים לעשות כלום! אנחנו נורא גיבורים, כאשר זה
מסתכם במילים, אך מעבר לזה אנחנו פחדנים.
מה אומרים לאמא הזאת, שבוכה את הדמעות האלה? היא גידלה את הילד
הזה 19 שנים ועשתה ממנו חייל, רק כדי שיילך למות במלחמה ארורה,
שסופה אינו קרב ובא. לכו תגידו לשבר כלי הזה, המכונה אמא את
משפטי הגבורה שלכם!
הייתם צריכים להיות בהלוויה ההיא, כל-כך הרבה אנשים, כל-כך
הרבה חיילים, כל-כך הרבה דמעות. בכינו על החייל הזה, בכינו על
הילד הזה, בכינו על הבן הזה, בכינו על האח הזה...בכינו על
צחי!
זה מדהים איך פתאום שם יוצר עוצמה, אימתית ממש. עד לרגע שבו
החייל הזה קיבל שם, הוא היה פשוט חייל, שנהרג במלחמה האבסורדית
הזאת. והחל מהרגע שדבק לו השם צחי דוד הוא היה מישהו אחר
לגמרי.
בואו ואני אספר לכם קצת על צחי דוד:
צחי דוד למד איתי בבית הספר היסודי והתיכון. הוא היה ילד שקט
ומוכשר
לא מוקף חברים רבים מדי, לא בולט מדי. הוא היה הילד הכי פשוט
שאפשר והוא מת מות גיבורים, ולי לא נותר אלא להצדיע לו...
אז רק שתדע- צחי- איפה שלא תהיה, שאני מצדיעה לך! אתה גיבור של
ממש, כאלו שרואים רק בסרטים, אני גאה לומר שהכרתי אותך...
צחי שירת במשמר הגבול, שם מצא את מותו. בליל ה- 11.9.2001 פשטו
מחבלים על המוצב שלו, צחי נורה בצוואר ונהרג במקום. את יום
הולדתו ה- 19 חגג רק ימים ספורים קודם לכן. השמועות מצביעות על
כך שהוא לא היה אמור להיות שם- הוא רק ירד להביא פרוסת עוגת
יום הולדת לחבריו השומרים ונהרג- דוגמא אימתית לצחוק המעוות של
החיים או של המוות...
צחי הותיר אחריו זוג הורים ושתי אחיות: בנות 15 ו- 18, עם לב
שבור.
בעיתון הקדישו לו כתבה קטנה בעמוד האחרון, משום שאינני צריכה
להזכיר שיום מותו היה אותו יום שמתקפת הטרור נחתה בארצות
הברית.
הם בכו על מיליונים ואנחנו בכינו "רק" על אחד- אחד שהיה שווה
מיליונים!
זכרו של צחי מהדהד בי ואני בוכה עליו מדי יום, יודעת שהוא
הותיר, מכורח, משפחה חלולה שאיבדה את הפרח שלה. הם זעקו
בהלוויה שהוא נרצח, והם בכו על הרצח שלו...מי יעז להגיד להם
אחרת?

"מי ידע שכך יהיה שבכמה לילות ללא אמא, תהפוך מנער ותהיה לבחור
מסתער קדימה" אני מקדישה לך את המשפט הזה, צחי.
הייתי רוצה לשתף אותכם בשיר שרשמתי לזכרו של צחי, ובזאת
לסיים.
כולי תקווה שיום אחד המלחמה הזאת תגמר, ואנחנו נבין שצחי הוא
בעצם, כמו כל אחד מאיתנו. כולנו היינו יכולים להיות במקומו...

"היית רק ילד, שעדיין היה שקוע בחלומות,
היית רק ילד, כאשר קטעו לך את כל השאיפות.
היית לוחם בצבא הגנה לישראל והפכת חלל,
עלייך קשה לדבר בזמן עבר.

נאבקת יום יום עם הפחד וניצחת,
אך במלחמה הזאת הפסדת.
היה לך מות גיבורים,
הדמעות רק יעידו על גודל הגעגועים.

היית הפרח של השפחה ונבלת,
איך יכלו לומר להורים שלך שנפלת?
מה אומרים לאמא, שהילד שלה נפל?
מה אומרים לאבא, שהילד שלו נבל?

בכינו עלייך, צחי, אתה תחסר.
עבורך אין יותר מחר:
אין אישה ואין ילדים
אין ניסיון וחוכמת חיים.

שבוע שעבר חגגת יום הולדת,
19 שנים- בחור לתפארת.
לא ידעת שזו היום הולדת האחרונה
ושתקריב את חייך במלחמה ארורה.

נתגעגע ונמשיך לבכות,
על הפרח שנבל.
נתגעגע ונמשיך לבכות,
על הילד שנפל."

"תהא נשמתו צרורה בצרור החיים".
"בגן עדן תהא נשמתו".
אמן!