זה היה יום כזה יפה. קרני השמש ליטפו את עלי הדקלים הגבוהים
והשוו לכל משטח מתכתי גוון זהוב מסנוור. רוח חמימה של בוקר
הפיצה את ברכת האביב, שוטפת וגורפת גרגרי אבק קטנים. זה היה
יום טוב להיות דקל, או גרגר אבק, אבל לא ראלף. במיוחד ראלף
כהן. זה בהחלט לא היה יום טוב להיות ראלף כהן. ולא היה כבר
הרבה זמן. כן, זה אותו ראלף שהתחתן לפני תשעה חודשים. אותו
ראלף שסיים את התשלום האחרון על הפורשה לפני שבוע. אותו ראלף
שקודם לתפקיד מנהל שיווקי בכיר בטאוור קו' (בעלי הבניין הגבוה
ביותר בחצי זה של כדור הארץ), תפקיד שבא עם משרד בקומה ה- 88.
אותו ראלף שיחגוג מחר את יום הולדתו העשרים ושבע. אותו ראלף
שרץ עכשיו בחליפת עסקים לאורך שדירת הדקלים בכביש המהיר, ומקלל
ביצירתיות את הרוח הנגדית. או לפחות, כמעט אותו ראלף.

הוא הרים את ידו למחות את הזיעה ממצחו, וכמעט התנגש בעץ דקל.
מימינו ומשמאלו חלפו בטיסה מכוניות בשטף עז של רעש ועשן. הוא
הרגיש שראשו מתחיל להסתחרר, הוא שחרר קצת את עניבתו. היותו
תקוע על הקו הדק שהפריד בין מסה ענקית של מכונות מתכת שנעה
במהירות צפונה, לבין מסה שקולה שנעה במהירות דרומה, רק החמיר
את הבעיה. הוא ויתר כבר מזמן על לנסות לתפוס מונית. הוא היה
בטוח שאם יושיט את אגודלו לכיוון התנועה, אין שום סבירות
שיחזור אליו. הוא שאל את עצמו שוב ושוב מה לעזאזל הוא עושה
כאן. לא באופן עמוק וקיומי, (לפחות כרגע) אלא על אותה רצועה
דקה של דשא ודקלים באמצע הכביש המהיר. הזיכרון שלו לטווח קצר,
העלה תמונה ברורה שלו עצמו - ראלף כהן, נעים להכיר - לוחץ את
ידו של השכן שלו - לארי, פשוט לארי - ויורד מהג'יפ שלו באמצע
הכביש המהיר. לארי עשה לו טובה ענקית, הוא לא היה יכול להוריד
אותו ישר בעבודה, אבל הוא הציע שיוריד אותו  בדרך ומשם כבר
יוכל ללכת ברגל.

ראלף הביט בחרדה אל המחלף הבא, אותו מחלף שמעליו התנשא אותו
גוש בטון ענקי בצורת מלבן, או יותר נכון, בצורת המלבן הכי גבוה
בצד זה של כדור הארץ. שוב, למה לעזאזל לקחתי טרמפ עם לארי?
זיכרונו הנאמן, שירת במהירות ואדיבות, ושלף שתי תמונות בהירות
וברורות של מקומות חנייה. אחד מהם, אותו סימן הזיכרון בתור
'לפני', הכיל פורשה אדומה יפיפייה. לתמונה זו היה מצורף כמובן
אותו תלוש שקיבל בדואר, המציין כי סיים לשלם על אותה מכונית
מדהימה, ותוהה מדוע טרם טרח לבטח אותה. התמונה השנייה, שהייתה
חיה בצורה כואבת, הציגה את אותו מקום חנייה לאור בוקר, ריק
לחלוטין, פרט למספר שברי זכוכית קטנים. תמונה זו, תויקה כמובן
בתור 'אחרי'. למה? למה את המכונית? בכלל היה לו זמן לעצור
ולתהות על מר גורלו?
הוא הציץ בשעונו. לעזאזל, לארי! זה לא ייקח לי רק חמש דקות!!
אלוהים, האם הוא כרגע צעק את זה בקול רם? הוא לא היה בטוח. בכל
אופן, הוא היה בטוח שעם השאון המחריש שנהר סביבו, אף אחד לא
היה שומע. ולאף אחד לא היה אכפת. הוא המשיך לרוץ.
אחרי שלושת רבעי שעה, (ישו, המגדל הזה נראה הרבה יותר קרוב ממה
שהוא באמת!) ושני קרעים בחליפה, (370 דולר, כולל מס) הוא סוף
סוף צלע מעבר לסף הדלת האוטומטית של מגדל 'טאוור קו' (המגדל
הגבוה ביותר בצד זה ש... כן, כן...).

שני שומרים היו אחראיים על קבלת הפנים שלו. קבלת פנים שהייתה
מורכבת ממבט מזלזל ומשפיל בקשר לחליפה, הצצה לשעון שהחמירה את
הבושה, ולבסוף: "תעודות בבקשה!"  צייץ הקטן מביניהם.
ראלף שוב מחה את הזיעה ממצחו. הרגשתי וריד מתנפח? הוא החסיר
פעימה. הוא העיף מבט בדש חליפתו, וראה שתעודת העובד שלו לא
הייתה מוצמדת יותר. ידו נשלחה לאשר את המצב. אכן, היא לא הייתה
שם. כנראה שהיא נתלשה מתישהו לאורך המסע המפרך שהוביל אותו
למצב ביש זה. אבל זה בסדר, יש לו תעודה נוספת במכונית. זיכרונו
הרגיש הפעם מאוד מרוצה מעצמו משחזר על המצגת של לפני ואחרי.
לפחות מישהו כאן מבצע את תפקידו כהלכה. ראלף עצמו, עמד לפרוץ
בבכי.
"אה... כנראה שאיבדתי אותה." הוא תלה מבט מתחנן בשומר.
"כן, אתה ושאר ההומלסים שבאים לכאן בלי תעודות." גיחך הגדול
בקול של משאית עפר.
"תראו, אולי אפשר להתקשר למר פרגוסון, אני בטוח שהוא יאשר את
כניסתי" הוא הציע.
"אולי" השיב הקטן, בטון מתחכם, "אבל אני לא יכול פשוט להפריע
לאנשים באמצע העבודה. לא בלי הוראות מהנשיא..." הוא טרח לבטא
את המילה אחרונה באריכות.
"או. כמובן." ראלף שקע עמוק יותר ויותר בתוך בריכה של זיעה
ומבוכה. הוא שלף את ארנקו, נחרד למראה התמונה של אשתו (לשעבר!
לשעבר!) ונחרד עוד קצת כשראה שנותרו לו שם רק שני שטרות של 20
דולר. הוא השתעל, ומסר לשומר הקטן יותר אחד מהם. אולם, המבט
העוין טרם עזב את עיניו.
"היי, מה עם ג'וני?", הוא סימן לעבר השומר השני, "נולד לו
אחיין אתמול!"
כאילו שאכפת לי!
"מזל טוב" הוא חייך ושלף את השטר השני.
"תודה, בחור" מבטיהם התרככו לידידות מעושה. "הטלפון מאחורי
הדלפק."
אני יודע איפה הטלפון הארור!
ראלף ניגש וחייג ביגעות. כעבור דקה, הניח את השפופרת ונראה
עגום עוד יותר.
השומרים חייכו אליו כשחזר. לפני שהצליחו לפלוט עוד הערות
מתחכמות, אמר בקור, "הוא בישיבה."  כבר לא היה אכפת לו להשקיע
בטון הדיבור.
"אה" אמר השומר הקטן ברוך מתנשא, "זה בסדר. להתראות! שמור על
עצמך!"
השומר כבר עמד לדחוף אותו החוצה.
"המזכירה שלו אמרה שהוא יסיים תוך שעה!" פלט ראלף במהירות.
השומרים החליפו מבט, שוקלים את העניין.
"בסדר" אמר הקטן, כנראה שלכסף הייתה השפעה גדולה, "מכיוון
שאנחנו חברים והכל, ניתן לך לחכות בחוץ." מצביע לכיוון הכביש
הסואן שמול הבניין, הוא הוסיף חיוך בלתי נסבל. ראלף כבר לא טרח
לשנות הבעת פנים.
יו, תודה!
הוא הסתובב ויצא. הוא פשט את הז'קט של חליפתו, קיפל אותו
בזהירות, הניחו על הרצפה המזוהמת, והתיישב עליו. החולצה הלבנה
שמתחת הייתה מוכתמת בזיעה.
הוא השעין את ראשו על כפות ידיו ופלט אנחה.
עם הזמן, דהו כתמי הזיעה לטובת גוון אפרפר של ערפיח שהשתלט על
חולצתו. מספר עוברי אורח זרקו לו מטבעות. הוא לא הקדיש להם
תשומת לב, רק שקע בתוך שעון הזהב שלו - מתנת 'טאוור קו' (בעלת
המגדל וכו' וכו'). בדיוק שלוש וחצי דקות לפני תום השעה, הוא
נעצר. הוא ספר 210 שניות ונכנס.
"הנה אתה!" פנה אליו השומר, סוף סוף עם קצת כבוד, "חיכינו לך!
קצת אחרי שהלכת, מר פרגוסון התקשר ואמר שניתן לך להיכנס" שוב
אותו חיוך מתגרה.
"כן, תודה." הוא פנה לכיוון המעליות.
"שיהיה לך יום טוב, אדוני!" אמר השומר הגדול כשחלף על פניו.
אני מאוד מאוד בספק.
במקום להתקין לוח דיגיטלי, החליטה חברת  'טאוור קו' (...) לתת
למעליות גוון נוסטלגי- לוח לחצנים מצופה זהב. שתפס, כמובן, קיר
שלם. מפנה את ראשו מעלה, מחפש את הלחצן שסומן "88", ראלף כמעט
נפל אחורה. לבסוף, היה צריך לעמוד על קצות אצבעותיו כדי להגיע
אליו. המעלית זמזמה בדרכה למעלה. זה ייקח קצת זמן. הוא הביט
בשעונו, התאכזב וטמן אותו בכיס מכנסיו. הוא שוב התיישב וקבר את
פניו בידיו. אנשים נכנסו ויצאו מהמעלית בלי לשים אליו לב. כאשר
הוא שוב נשאר לבד, בישר לו המחוג מעל הדלת שהוא הגיע כבר לקומה
56. דרק בן
56, לא?
בטח. הגינקולוג של אשתו (לשעבר...!!), גינקולוג קו נטוי נואף!

הזיכרון הנאמן שלו שוב העלה תמונות: פתק על המקרר. תאריך -
לפני שבוע.
"ראלף, אני עוזבת אותך! אם אתה צריך אותי, אני אצל דרק! נ.ב. -
יומולדת שמח!"
היא אפילו השאירה מספר טלפון!!
הוא  התחיל לבכות. הדמעות יוצרות מסלולים קטנים בשכבת העשן
הדקה שדבקה לפניו.
דינג!
הוא מחה את עיניו והעביר את ידו בשיערו. אולי אף אחד לא ישים
לב. דלתות המעלית נפתחו, והוא מעד החוצה. אחד השותפים שלו,
ביל, מזג לעצמו כוס קפה מהמכונה שעמדה מול המעלית. הכוס
האחרונה מהקנקן. "היי, ראלפי!" הוא פנה באותה חברמניות צבועה
ששררה בבנייני משרדים, "נראה טוב!"
לך לעזאזל ביל! אני צריך כוס קפה!
ביל החל לצחוק.
"למה לקחת את המעלית הזוחלת? הם בחיים לא יתקנו אותה!" הוא
חייך ופלט אנחה, "לא חשבתי שאנשים עדיין משתמשים בה..."
ראלף שם פעמיו למשרדו, מנסה נואשות להתעלם מביל, שהחליט ללוות
אותו, וללגום באופן מרעיש מאוד מהקפה שלו באותו זמן. הוא עצר
מול הדלת של משרדו (לא תאמין איזה נוף יש מהחלון...). משהו היה
מודבק לזכוכית. פתק.
זיכרונו ניסה לעשות אנלוגיה כלשהי, אך ויתר עקב חוסר הדמיון
בין הדלת והמקרר.
"מנהל נכבד, העבירו את המשרד שלך לקומה 112."
"אה, כן!" נזכר ביל, "העבירו את המשרדים, אל תשכח לקחת את
המחשב שלך!"
"מה? אני צריך לסחוב את המפלצת הזאת עכשיו?"
"היו פה סבלים קודם, הם עזרו לי עם השולחן והכל. חבל שאיחרת."

כן, מאוד חבל!
ראלף תקע בו מבט שהיה שקול למכת ברק. ביל משך בכתפיו ועזב
אותו.
כעבור מספר דקות מאמצות מאוד, הצליח ראלף להגיע עם המחשב האישי
שלו עד למעלית. הודבק עליה פתק.
"בתיקון, נא השתמשו במדרגות"
בתוך ראלף, משהו התחיל להתנדנד, משהו שהתרופף כבר הרבה זמן.
הוא הניח את המחשב שלו ליד מכונת הקפה והלך למדרגות החירום.
כעבור נצח של כאבים לברכיו, שלא היו מרוצות בכלל מאז שהתחיל
לרוץ, הגיח לקומה 112. הממונה עליו, שמעולם לא הראה את פניו
כשהיה זקוק לו, היה שם עכשיו להעיר לו על הופעתו ושעת הגעתו.
אחרי הנזיפה הרשמית, לקח אותו הממונה הצידה ואמר בטון נבוך,
"תראה, ראלף, יש איזה בעיה עם המשרדים."
"איזה מין בעיה?"
"מישהו פישל. חסר לנו משרד אחד בקומה הזו."
"אה-א"
"וכולם כבר תפסו להם משרדים, חוץ ממך. חבל שאיחרת..."
ראלף הנהן בעגמומיות.
"היי, תתעודד! אתה יודע איך אומרים - הקודם זוכה... בכל מקרה,
מצאתי לך משרד בקומה 167"
"כמה קומות יש בכלל?" תהה ראלף, בפעם הראשונה מאז שהגיע לעבוד
במגדל הגדול ביותר בחצי זה של כדור הארץ.
"אהה... בדיוק 167."
"או."
"ובכן, קדימה! לעבודה! אני אשלח מישהו שיעביר את החפצים שלך
לשם, זה לא ייקח יותר מרבע שעה." הוא חייך חיוך בוטח, כמו
שלימדו אותו בהשתלמות מטעם החברה בה נכח אתמול, ופנה לנזוף
במישהו אחר.
ראלף התנודד לעבר השירותים. הוא התיישב על האסלה, והחל לבכות.
או יותר נכון, המשיך לבכות. לבסוף קם, שטף את פניו, ניקה את
בגדיו והצליח לשכנע את עצמו לחזור לעבודה. לפני שיצא, הכריח את
עצמו לתת חיוך קטן למראה.

הוא עלה לקומה 167. המקום הריח מצבע וחומרי בניין, ורק המסדרון
עם המעלית היה צבוע. הוא נכנס למשרד היחיד שמצא שם. זה היה
ריבוע מושלם. קירות הבטון היו ערומים, נורה התנודדה מהתקרה.
צלע שלמה של החדר הייתה חסרה, הותקנו שם לוחות זכוכית גדולים.
המשרד השקיף מעל העיר לעבר האוקיינוס. לא היו וילונות. באמצע
החדר, היה מונח שולחן העבודה שלו, עליו המחשב האישי, ערמת
ניירות ואגרטל עם פרח פלסטיק קטן וסגול. הוא גרר לעצמו כסא
מהמסדרון והתיישב לעבוד. המחשב לא היה מחובר לחשמל, והוא לא
הצליח למצוא אף שקע תקין. הוא ויתר והחל לעבוד על הניירת. תוך
זמן קצר, שקע לגמרי בעבודתו, ואיבד את עצמו בין המספרים. שעות
עברו, הוא לא חש צמא או רעב. משב רוח פתאומי העיר אותו, הוא
פנה אל החלון, וראה שאחד מלוחות הזגוגית רופף. מעבר לו, הייתה
תלויה השקיעה המדהימה ביותר שראה בחייו. השמש, עיגול אדום
בוער, חסרת דאגות וחסרת אחריות תלתה בשמיים ושקעה לאט, קלה
כנוצה. הוא החליט לכבות את האור ולעבוד לאור השקיעה. מגשש
בידיו על הבטון, בקושי מצליח להסיר את עיניו מהשמש, הוא כיבה
את האור.
הוא שב והתיישב. עוצם את עיניו ומנסה לחזור לעולם העסקים. דמעה
נחתה על הדף, ממיסה את הדיו שזה עתה נכתבה. עוד דמעה. הוא כבר
לא יכל לעצור את עצמו. העבודה של חמש השעות האחרונות נמחתה
במבול. הוא ניגב את הדמעות, אבל הן לא הפסיקו. לא יכלו להפסיק.
בעיניים מעורפלות, הוא ניגש שוב להביט בשקיעה. השמש השתקפה
בטיפות שהיו תלויות עוד על עיניו ויצרה הילה נוצצת. הוא נצמד
אל החלון. אוחז בו כפנטומימאי מגושם, מנסה לאחוז בנוף. רוח
חמימה שבה לסחוף את כל מה שהיה קטן מספיק לשים לב. מבטו נפל אל
הכביש המהיר, אותה שדירה ארורה, צבועה כעת באדום זוהר. עלי
הדקל התנפנפו ברוח. דמעות התחרו במורד הזגוגית. הוא פלט יבבה.

'מעולם לא ראיתי את השמש. או את הדקלים. עכשיו אני רואה את
הכל'
הרוח ליטפה את פניו בתשובה, חולפת על דמעותיו, מכירה בהן
במשבה. הרוח. אני אוהב את הרוח. גם אני רוצה להיות כמו הרוח.
חריקה צורמת נשמעה כאשר הסיט את לוח הזכוכית. אני רוצה להיות
'חו...
"תראו! מישהו קפץ!"
"או, אלוהים!"
...פשי'
 
הרוח לא עזבה אותו, היא ליטפה אותו כל הדרך למטה. הוא לא הביט
למטה, עיניו היו מקובעות בשמש השוקעת. כבר לא היו לו מכונית,
או משרד, או דירה, או עבודה, או אישה לשעבר.
השמש, והרוח, והראלף, נעלמו בחבטה.  

אילו היה מביט למטה, אולי היה מעריך את האירוניה. אבל למתאבדים
יש לעיתים רחוקות חיבה לאירוניה. בעליה החדשים של מכונית פורשה
מסוימת, קילל את מזלו. "למה הוא היה חייב ליפול על המכונית
החדשה שלי? הו! למה לא עשיתי ביטוח?!"

'ולכל מי ששכח : הביטו לשקיעה.
                             ותקנו ביטוח...'






המשך אפשרי - "הבא בתור" או "The Only Way To Live Forever"

העולם נפל בחזרה לתוכו. הוא עמד בפתחו של חדר רועש ומלא אנשים.
מוזיקת טרקלינים מיושנת בקעה ממקור בלתי נראה. שלט לידו הכריז
"חדר המתנה, זהירות מהמדרגה". החדר היה מלא כיסאות, והזכיר לו
בית חולים כלשהו. המצב כולו נראה לו מוזר מאוד. הוא חיכה
שיתפנה כסא והתיישב. הוא שוב קבר את פניו בידיו מתוך הרגל.
כעבור זמן מה, חש טפיחה על כתפו. הוא הרים את ראשו. מולו עמד
גבר צעיר ונאה במדים לבנים. הגבר, שנראה מוכר, היה מסביר פנים
וחייך אליו ברכות. הוא חייך בחזרה.
"ברוך שובך"
הוא סוף סוף נזכר בשמו של הגבר. ובהרבה מאוד דברים אחרים.
הרטרוספקטיבה שקיבל הייתה מבעיתה, עד שהתרגל אליה, והבין שזהו
המצב הטבעי.  
"תודה. אני שמח שזה הסתיים. הקטע האחרון היה סיוט."
"אמרתי לך. אבל לא הכל היה רע, היו לו כמה רגעים מאושרים."
"נכון. בגלל זה לקחתי אותו."
"מה אתה מתכנן לעשות עכשיו?"
"אני חושב שאתחיל את הבא מיד. יש לי חשק לנסות שוב."
"אתה בטוח? בדרך כלל מומלצת תקופת מנוחה."
"אני אקח חופשה אחרי הבא, אני מבטיח!"
"טוב, אביא את הרשימה." הוא פנה ללכת.
"נסה למצוא משהו עם סוף טוב!" זעקה אליו הישות שהייתה מוכרת
קודם לכן בתור ראלף.
"יש לזה ביקוש רב! ואין הרבה כאלה." קרא מיכאל ונעלם בקהל.
תוך מספר דקות, הוא שב עם דף נייר.
"זכר או נקבה?" קולו הפך שגרתי.
"הממ... מזמן לא הייתי נקבה. לא יודע, מה יש לך להציע?"
"מה דעתך על אשלי? היא ממיזורי, מעודדת בתיכון, מתחתנת בגיל
צעיר, עקרת בית... אתה מכיר את הטיפוס."
"סיפור פשוט, מה?"
"רוב האנשים הם כאלה."
"יש בה משהו אחד מעניין?"
"אה..." מיכאל עיין בדף. "יש לה תוכנית רדיו."
הישות עשתה פרצוף חמוץ.
"נראה, אולי אני אצליח לשכנע את אחד הכותבים להוסיף משהו. אבל
אל תבנה על זה."
"איך היא מתה?"
"סליחה?"
"אני לא רוצה עוד ראלף..."
"או, נסיבות טבעיות."
"לא נשמע לי."
"טוב." הוא המשיך לקרוא ברשימה, ממלמל לעצמו. "הנה..." הוא
עצר.
"כן?"
"משהו מרגש."
"נו?"
"אנדריי, ברזילאי, שחקן כדורגל."
"לא כולם שחקני כדורגל? מה עוד?"
"התמכרות קטנה לסמים, תהילה, מעריצות, ואז..."
"אוי... יצא לי כבר להיות אתלט מזדקן, זה נוראי. אין לך ברירה
אלא לשקוע בזיכרונות."
"אל תדאג, הוא מת בגיל צעיר!" מיכאל חייך בהומור.
"עזוב. הבא בתור."
"אל תיקח את זה כל כך ברצינות, אתה רק צריך לחיות אותם. אגב,
מילאת את דו"ח החוויה של ראלף?"
"אני חייב?"
"אתה יודע שהכותבים חיים על משוב. חוץ מזה, איך הם יוכלו ללמוד
משהו על החיים, אם לא תספר להם על החוויה שלך?"
"כן... כן... אני אעשה את זה בפעם הבאה."
"אני בספק אם תזכור משהו."
"אל תדאג! ההשפעה של מעכב הזיכרון עוברת דקות אחרי שחוזרים."
מיכאל נראה נוגה. "כך שמעתי."
"אה נכון, עוד לא ניסית!"
מיכאל שב לחייך, הוא הניד בראשו.
"יש לי הצעה בשבילך, אולי תבוא איתי?"
"מה?"
"תבוא איתי, אני בטוח שנוכל למצוא שני חיים מקבילים."
"אני לא יודע."
"קדימה! זה יהיה נהדר. אני, אתה, העולם."
"אני אצטרך להשתמש בכמה טובות..."
"אני אגיד לך מה, לך תסדר את זה, ואני בינתיים אמלא את
הדו"ח."
"זו הדרך היחידה לגרום לך למלא אותו, הא?"
"ללא ספק!"
"אוקיי! אני חייב לנסות לפחות פעם אחת."
"נכון!"

כעבור מספר דקות, שב מיכאל עם שני גיליונות נייר וחיוך רחב.
"מה הבאת לנו, חבר?"
"מצאתי משהו נחמד. חיים מקבילים, כמו שביקשת."
הם החלו ללכת לצד השני של החדר, נדחפים בין המון האנשים. הם
נעצרו מול דלת.
"תגיד," שאל הראלף לשעבר, "אפשר להפר את התכנון של הכותבים?"
"סליחה?"
"שמעת אותי."
"אל תגלה לאף אחד, אבל כן."
"באמת?" הוא היה מזועזע. מיכאל הנהן ברצינות.
"ראלף לא היה אמור לקפוץ."
"מה? אני זוכר בבירור שאמרת לי שהוא מתאבד!"
"נכון. בתסריט שקיבלתי, הוא יורה בעצמו אחרי שאשתו עוזבת."
"לעזאזל!"
"התסריטים שהם כותבים הם רק הערכה גסה, לפעמים הם בכלל לא
נכונים."
"אז למה? למה לגרום לנו לחשוב שהם חשבו כבר על הכל?"
"ביטחון."
"מה, בעיות אבטחה?"
"לא!" הוא צחק בביטול, "אתה חושב שמישהו היה מסכים לחיות חיים
בצורה אקראית לחלוטין? בלי שום ידע מוקדם. להיכנס מרצונו
למערכת שבה אין שום דבר בטוח או קבוע?"
"אני עושה את זה עכשיו!"
"לא בדיוק. אתה בונה על זה שמישהו ישב וחשב ותכנן את החיים
האלה מא' עד ת'."
הישות נראתה מהורהרת לרגע.
"באמת, שום דבר קבוע?"
"רק נקודת ההתחלה, משם והלאה, זה רק ניחושים."
"אתה צודק, זה באמת די מפחיד."
"אתה עדיין רוצה להמשיך?"
"אני חושב שכן."
הם שתקו לכמה רגעים, עומדים משני צדי הדלת.  

"ובכן?"
הישות הנהנה.
"רוצה לדעת מה צופן לך העתיד?" מיכאל שאל בחיוך.
"תחסוך ממני את הפרטים, מעולם לא בטחתי בחוזי עתידות. רק תגיד
לי את השמות."
"אני מזהיר אותך, אתה לא תצפה לזה."
"הו, לא? שמות!"
"אני אגיד לך כשנגיע."
"נו?"
"ראנדי וג'יימס."
"זה לא נשמע משהו."
"הו, שתוק!"
הם דחפו זה את זה מעבר לפתח.
שני גיליונות נייר נחתו על הרצפה המשובצת.      

זה נראה כמו מנהרה ארוכה עם אור בקצה. ככל שהתקרב האור, אף אחד
מהם לא הצליח להיזכר מי הוא, ולבסוף לא יכלו לזכור כלום.
כשהגיעו אל האור, התפשט הלבן אל כל שדה הראייה. הכל היה מטושטש
וקר. נשמעו הרבה קולות עמומים מסביב. ראנדי הרגיש שמשהו אוחז
בו ומרים אותו. זה מאוד לא נראה לו. הוא החל לצווח. ג'יימס שמע
אותו והחל לצווח גם הוא.
מה שאחז בראנדי ובג'יימס העביר אותו כעת למשהו אחר.  
"אבא, רוצה לחתוך את חבלי הטבור?"    




"החיים הם מאומה עד שחיים אותם: אולם הם שלך להעניק להם מובן."
(ז. פ. סארטר)

החיים הם נטל רציני. התחייבות לזמן ממושך ללא כל אחריות. אבל,
אפשר לפרוש בכל רגע. מצד שני, העולם בו אנו חיים, איכשהו מצליח
לסבול את נוכחותנו המרגיזה ולהישאר אופטימי. לעיתים הוא מנסה
להשיב מלחמה. לא בעזרת סופת טורנדו, ברקים או רעידות אדמה, אלא
עם עצי דקל, רוחות חמימות ושקיעות מדהימות. אותם דברים
שמערערים לחלוטין את איזונו של האדם המציאותי, ומצד שני,
אמיתיים יותר מכל דבר שנוצר בידי אדם.
אז כל עוד אתם אתנו, נסו ליהנות מהאירוניה. זה הדבר היחיד
שאפשר לסמוך עליו.