זה לא שהיו לי הרבה ברירות. כי אתה כמו נגיף ומהרגע שנכנסת
לתוך מחזור הדם, אין חיסון. ואני יודעת שניסיתי, ניסיתי כל כך
הרבה, לשכוח ממך. ושאתה בחדר ניסיתי שלא להסתכל לכיוונך, אבל
העיניים שלי הראו רצון משלהן. ואני יודעת שזה חסר סיכוי ושלא
יהיה ביננו כלום, כי אתה אוהב אחרת (והיא בטח כל כך מושלמת,
היא בטח יודעת תמיד מה הדבר הנכון להגיד, היא בטח כל כך מקסימה
שזה יוצא לה בכזאת פשטות). גם אתה כל כך מקסים שזה פשוט יוצא
לך ככה, בלי מאמץ.
ואפילו שהקשרים שלך עם אנשים לא מושלמים, אתה כל כך מיוחד.
ואתה לא רואה את זה בכלל. קשה לי להאמין שאתה חי את החיים שלך
בלי לחשוב לשניה: "מעניין למה כולם מעריצים אותי?"
מתי יהיה לך איזשהו מושג כמה קשה לאחרים. מתי אתה לא תראה
מושלם. ובכל כך הרבה פשטות. אתה בכלל לא מתאמץ, היופי והקסם
האישי יוצא לך מהשרוול, בלי הכנה ממקודם. מתי תדע איך שאנחנו
מתאמצים להיות כל כך יפים לידך?

אני מניחה שגם לך קשה לפעמים. כי אפילו עם כל התכונות הטובות
שלך, ההיא לא יודעת. היא לא יודעת מה שאתה מרגיש. ואתה כותב לה
שירים ובשבילה תנמיך את עצמך להיות כמונו. והיא לא יודעת. אם
הייתי היא, הייתי שואלת את עצמי איך היה לי כל כך הרבה מזל.
למה לאנשים מסוימים יש הכל, ולאנשים אחרים אין כלום?
ולמרות שטוב לי עם עצמי, ועם הדפיקויות הקטנות (והלא קטנות)
שלי. ואני יודעת שלפעמים אני מגוחכת, ורוב הזמן אני לא מיוחדת
אבל זה נוח לי ככה. אבל הייתי מוכנה להפוך להיות כל כך יפה,
במיוחד בשבילך.
למה לאנשים מסוימים יש הכל, ולאחרים אין כלום?