הנה זה מתחיל שוב. אני כבר יודע שזה יקרה, אני מרגיש את זה...
אני מרגיש את זה בעצמות. במסעדה... במדרחוב... במועדון או
בכביש... בקניון או בבית הספר של הילדים או בכל מקום. בכל
מקום. זה מתחיל בשניה אחת של פחד - אתה כבר רואה אותו נכנס
לבית הקפה שאתה יושב בו. אתה מפחד לרגע שהוא מחבל, מפחד רק
לשניה, כי אחרי זה כל הרגשות נעלמים.
הדבר הראשון שאתה מרגיש זה גל של הלם שעובר דרך הגוף שלך, מן
גל קול נמוך מידי בשביל לשמוע, כמו בס בהופעת רוק שמרעיד את
האדמה. אתה לא מספיק להפנות את הראש לכיוון כשהרעש פוגע בך.
קיר של אויר מכה בך במהירות אדירה, ומעיף אותך לרצפה, האיברים
הפנימיים שלך עלולים להיפגע, אם אתה מספיק קרוב. חפצים חופשיים
מתעופפים באוויר, כמו כן גם אנשים. כולם נופלים אחורה מעוצמת
הפיצוץ.
ואז מתחילה האש והמסמרים. המקום הופך לסערה של זכוכיות, אש
ופלדה למשך חלקיק שניה. אני מרגיש את כוח ההלם דוחף אותי, את
המסמרים עפים מסביבי. אנשים מתעופפים כמו בובות של בדיקת
התרסקות מכוניות, גפיים נשברים ונקטעים. דם ניתז בכל מקום
שמסמר נטמע בבשר, מכל איבר שנתלש מהפיצוץ. האש עוברת לידי, אני
מרגיש את חום התופת. אנשים נופלים מסביבי ואני יודע שהם לא
יקומו יותר לעולם.
במרכז, איפה שהאנשים היו כולם צפופים, יש אנשים שגופם נקרע
לגזרים.... יש גופות מכוסות כויות שחורות מעלות עשן. יש בריכות
של דם על הרצפה. כל זה קורה בזמן שלוקחת נשימה אחת.
דרך החלונות המנופצים של המקום כעת נכנסת רוח קרה, אויר שיצא
נכנס חזרה במשב, למלא את הוואקום. הגיע הזמן למלא את תפקידי -
אין לי רגע לבזבז ולהשתאות. אני עובר בין הפצועים. חלקם עדיין
בהכרה, בוכים, או שוכבים בעיניים פקוחות, בהלם. בצד השני יש
גופות קרועות, בריכות של דם ועצמות שבורות. אני עובר עליהם
במהרה, והם כולם מתים.
אני עובר על מחוסרי ההכרה, ורבים מהם כבר לא נושמים. כויות,
מסמרים והלם שברו את גופם. אני עובר בניהם, חלקם מתים, חלקם
גוססים ואחרים ימותו אחר כך. חלק אפילו ישרדו. לחלק מהפצועים
יהיה סיכוי לשרוד ברגע שהאמבולנסים יגיעו. אני עובר בין
הפצועים. יש כל כך הרבה, כל כך הרבה.... אני לא יכול לעזור
להם, אבל קולות הסירנות המתקרבות מבטיחות הצלה לפחות לחלקם.
ויש את אלו שעדיין בהכרה, ששרדו בפגיעות קלות. הם בהלם, הם לא
יודעים מה לעשות. הם רואים אותי עובר לבד בין יקיריהם, אלו
הפצועים קשה... הגוססים... או המתים. הם שרדו ויקיריהם כולם
מתים. משפחה שלמה מתה ומשאירה אחריה אמא, אבא או ילד. הוא לבד
בעולם.... אם רק יכולתי לעזור לו. אם רק יכולתי לגשת אליו....
אבל אני נשאר עם הפצועים.
נעלי החובשים טובלות בדם. הם רצים סביבי, לידי, מפנים פצועים
ומכסים את המתים. אילו רק הם היו כאן קודם... אילו היו כאן
לפני. אבל זה אף פעם לא ככה. אני תמיד אהיה לבד בין הפצועים.
בכל מקום.
עכשיו אני עולה לאחד האמבולנסים. עדיין יש פצועים רבים שיגיעו
לבית החולים. שנים עשר הרוגים עד כה, ועוד עשרות פצועים...
מנגן הרדיו. מי יודע כמה פצועים קשה, מי יודע כמה עוד ימותו?
עד לבית החולים מת עוד אחד. כבר אין להם פנים, שם או ייחוד
בעיני. כבר אין עמים או מלחמות בעיני. רק דם. היום כאן, מחר
בצד השני של הגדר. עוד פצועים, עוד מתים. עוד דם ועוד דם ועוד
דם. ואני תמיד שם. תמיד שם. כי המוות לעולם לא נח. אלוהים, כמה
שאני שונא את התפקיד שלי!