המכתב הזה, הוא לכל האנשים שרואים, ומעמידים פנים שהם לא
יודעים.
לכל השכנים ששומעים את הצעקות, ואוטמים את האוזניים.
לאנשים שלא נעים להם לראות את הסימנים הכחולים שלי, אז הם
חובשים לי אותם בפלסטרים צבעוניים.
לאנשים שמצאו אותי עם יד שבורה בחדר המדרגות, והעלו אותי
הביתה, שאבא יטפל בי.
האנשים שיודעים שהוא כבר טיפל בי, אבל משלים את עצמם שהוא יקח
אותי למרפאה.
האנשים שלא מבינים, שעכשיו, חגורה מוטחת על גבי, כי אתם,
האנשים, ראיתם, ואולי, אתם יודעים.
ואיך העזתי לצאת לחדר מדרגות, מה אני? צריך את הרחמים של כולם?
אני לא מספיק גבר להתמודד עם זה בעצמי?
אז נעשה ממני גבר, נביא ת'חגורה ונוציא את הגבר שיש בי, ויש
בי! כי אבא שלי גבר!
איפה כל הסקרנות של הישראלים, הנטיה לדחוף את האף, כשצריך
אותה?
למה נראה לכם, שאם הייתי זקוק לעזרה הייתי פונה אליכם? למה,
כשאני יושב למטה עם בת, על הנדנדה, פתאום כולכם באים לתת לי
עיצות, ורוצים להגיד לי איך להתנהג, למרות שכל מה שאני רוצה זה
שתצאו לי מהחיים, וכשהראש שלי פוגע בקיר, אתם מסתכלים לצד
השני?
זה בגלל אבא? אתם מפחדים ממנו? או שזה בגללי? זה מגיע לי? או
שאתם פשוט כבר כל כך מעוותים מהחיים המסריחים בארץ, שלראות
אותו חוטף מכות עושה לכם את זה?
אז נמאס לי, לא מאבא, ממכם!
אז עכשיו בטח כשאתם קוראים את המכתב הזה, אתם חושבים שאני עומד
להתאבד. לא!
אני לא אתן לכם את הסיפוק הזה, לא יוריד לכם את המועקה הזאת
מהלב, לא ירפה לכם את שרירי הצוואר שכבר כואב מרוב שאתם מפנים
עורף, אתם לא תוכלו לצקצק בלשונכם ולחוות ריגוש מהדרמה שהתרחשה
אצל השכן, שהילד שלו, המוכה, התאבד, ולא תוכלו לשפוך טיפה אור
על חייכם האפלולים דרך מותי. אני לא אתאבד.
וכבר לא אכפת לי לחטוף מכות מאבא, אני לא אמות מזה כמו אמא,
כבר לא כואב לי, אפילו לא בלב. כבר סימנתי את זה כשיגרה שלי,
זה משהו רגיל בשבילי, משהו נחוץ, חיוני, כדי לשמור את העולם
שלי על מסלולו. ואני לא אוהב לזעזע דברים, אני רוצה שהעולם
ישאר על מסלולו.
אז אתם רוצים לדעת בשביל מה המכתב הזה?
זה בשבילכם, בשביל שבעוד עשר שנים יהיו לכם עוויתות בצוואר, כי
כל פעם שתסתכלו עליי תנסו להפנות את הראש אבל הסקרנות לא תיתן
לכם, ותהיו מעוותים. מפלצות, וכולם ידעו שאתם מפלצות לא רק
אני.
כי עכשיו, הסקרנות שלכם פשוט תהיה גדולה מדיי.
כי עכשיו, אתם יודעים, כי אמרתי לכם, כתבתי לכם! אתם יודעים!
יודעים שאני יודע!