"...לא, זה בסדר שהתקשרת, אתה יכול להזמין אמבולנס?"

10/07/99

ישבתי ושמעתי את PABLO HONEY בשיר עם ה-"I feel better". שוב
התחלתי לבכות. אח"כ היה BLOW OUT. החלטתי לגמור עם זה, לקחתי
את סכין הגילוח הירוקה שלי (מי חשב שג'ילט סנסור לנשים יכול
לשמש כל כך הרבה צרכים?), הסתכלתי עליה: מבריקה, קטנה, נקיה,
חדה...
במערכת הדיסק עובר ל -THE BENDS, כבר מתנגנת המנגינה של PLANT
TELEX והפזמון:
"Everything is broken" נשמע כל כך הגיוני.
אני מחליטה לשבת על הרצפה בחדר שלי. זאת פוזה טובה יותר מאשר
הפוזה של "האמבטיה", כאילו, החדר האישי שלי, הרי בו קרו כל
הדברים לאורך חיי, יש בזה משהו יותר אישי.
המאוורר מסתחרר על רמה חמש, רוח קלילה מלטפת את החדר, השיר ה-I
נגמר, השקט בינו לבין THE BENDS משמיע חזק את אוושת המזגן.
קריר בבית, אבל אני מזיעה כפי שלא הזעתי מעולם. אני מביטה
בשעון בחטף - שלוש ועשרים בערך, זה יהיה מספיק זמן? אני סבורה
שכן (והייתי אמורה לנסוע היום לחיפה ברכבת... ), אני מחליטה
לעשות מקלחת אחרונה לפני. כמו שהוא אומר בשיר:
"I need to wash myself again, to hide all the dirt & pain,
cause i'd be scared, that there's nothing underneath"
... באמת לבדוק אם אני לא אתפורר מהמגע של המים. אף פעם לא
הרגשתי כך, כמו זומבי שמסתובב רק עם קליפה. כל הפנימיות נעלמה
ממני.

המים קרים. בכוונה, אולי יכאב לי יותר.
אני מרגישה איך המים נופלים עליי, הם עוברים מלמעלה למטה על
הקימורים והקעורים של הגוף שלי, יודעים אותי בעיניים עצומות.
אני עוצמת את העיניים ונהנית מהתחושה שיש משהו אחד בעולם שעוד
מרגיש אותי.
אבל זה לא טוב. למרות שהמים קרים, זה נותן לי הרגשה טובה, אני
עוד עלולה להתחרט. אני יוצאת, לא מתנגבת או לובשת בגדים,
והולכת נוטפת מים, חזרה לחדר. HIGH & DRY כבר כמעט נגמר. אני
מקדישה לו את השיר בתקווה שישתנה, יודעת שהוא לא.
אני מתיישבת על הרצפה ומתחיל FAKE PLASTIC TREES. זה מתאים,
ואני כבר חייבת להתחיל, הסכין עדיין מחכה לי.
הגוף שלי ערום ורטוב, חלק מהרטיבות היא שוב זיעה...  אני
חותכת.

                                           

הדם זולג ממני כל כך מהר, הרצפה תחתי כולה לובשת אגם אדום, כל
כך הרבה דם והוא יוצא ממני.
זה מתחיל לשרוף, הידיים שלי פשוט שורפות, ואז בשיר הוא אומר:
"it looks like the real thing,
it tastes like the real thing,
my fake plastic love"
אני מרגישה שזה לא נכון, זה לא באמת קורה, אבל הכאב מתחדד.
FAKE PLASTIC נגמר ומתחיל BONES, אני סוף-סוף מבינה על מה הוא
מדבר שם!:
"when you've got to feel it in your bones ..."
אני באמת מרגישה את זה עמוק בפנים, הכאב הוא עמוק ("אבל הסבל
מתוק..." - למה לעזאזל זה עלה לי לראש?). אני מתחילה להרגיש
מטושטשת, הכאב הופך למענג (כנראה המורפיום התחיל לפעול). אני
מרגישה מן ריחוף כזה, מעין משהו שהוא הרבה יותר טוב מאורגזמה.

ברקע התחיל NICE DREAM. נשכבתי, כולי מחויכת, על הרצפה הדביקה
ומסמיקת הלחיים. עצמתי את עיניי, ובאיטיות מזדחלת התחלתי
להרגיש את עצמי, מושלמת, טהורה, ונקיה - מרחפת. בהתחלה, בתוך
ערפל לבן, שהתבהר ואחרי זמן קצר נהפך למקום גבוה איפשהו בין
שמים וארץ, במעין מקום פסטורלי, שבו יש כרי דשא צמריריים
וסגלגלים, שמיים שיש להם תמיד את צבעי השקיעה הכי יפה שבנאדם
אי פעם ראה בחיים שלו, והרוח עושה איתך אהבה, משהו עילאי כזה.
אני נמצאת שם, עולה בקלילות על ענן כרית רך ולבן ונוסעת אתו,
מרגישה מדהים, אני נוסעת עם הענן - פתאום, הענן תחתי נפתח ואני
נופלת מהשמים ממעל לגורד שחקים במן עיר מלאת (געגועים ו)ערפיח
כמו ניו-יורק. אני נופלת מהר ולפני שאני עוד מבינה מה קורה,
אני איכשהו נתפסת בקצה של חלון פתוח בקומה העליונה של אותו
גורד שחקים. אני נאחזת בו בפאניקה, פרקי הידיים שלי פתאום
מתחילים לדמם ודם נוזל על כל הגוף שלי וממנו ממשיך לטפטף עוד
עשרות מטרים מטה. האנשים ברחוב שמים לב אליי וצוחקים עליי
בהיסטריה, פשוט מצביעים עליי וצוחקים. אני לא מבינה למה,
הידיים שלי לא מאמינות שאצליח להחזיק עוד זמן רב. ואני נדהמת -
במקום לעזור לי, הם פשוט צוחקים עלי.
האחיזה שלי נאבדת. אני מרגישה גירוד נקודתי וחזק בכפות הידיים
האוחזות שמביס אותן, כאילו מישהו נעץ בי ציפורניים,

אני נופלת...

...............
.............
...........

בזמן הנפילה אני מרגישה כמו שהרוח שבי יצאה ממני (כמו אלה
בסרטים המצוירים... ), ואז אני רואה שהיא מסתכלת עליי נופלת
ומתפקעת מצחוק.

.........

אני מתחננת שתחזור אליי ולא תצחק אבל היא רק מסתכלת עלי, מפנה
אצבע מאשימה וצוחקת צחוק היסטרי ולא אנושי.

.......

אני ממשיכה ליפול,

.....
...

.

למטה האנשים פינו מקום לגוף הנופל שלי, ונחתתי במקום שפינו לי,
פשוט נמרחתי על המדרכה השחורה, והאנשים סביבי עברו לידי כמו
כלום. ברקע שמעתי את MY IRON LUNG והם עברו סביבי כאילו לא
הייתי אדם שצנח מבניין אל האדמה, כאילו לא הייתי שם בכלל. אני
שכבתי שם, אולי מתה אולי לא, ורק הרגשתי שאני לא יכולה לקום.
פתאום משום מקום המוני ג'וקים שחורים כיסו אותי ואף אחד לא
גירש אותם ואני לא יכלתי לעשות כלום. הרגשתי שאני מתה לאט לאט.
ככל שהג'וקים התרבו הרגשתי שהאדמה בולעת אותי. אני נשאבת לתוכה
באיטיות.

                                           

כשהגעתי פנימה, אני לפתע הרגשתי חופשייה שוב, עברתי כמות של
שחור וכמו פתאום האדמה נגמרה והיו מתחתיי עוד שמים, ושוב הייתי
מוגנת. ענן נוסף לקח אותי, לא ידעתי לאן.
הייתי בטוחה, אבל הרגשתי עצבות שלא תאמן, יכלתי לשמוע את
BULLET PROOF עוטף אותי, הענן נשא אותי מהר, כמו מטוס סילון,
היישר אל תוך איזה בית אנגלי עתיק שבו הניח אותי על מיטה זוגית
חורקת כזו. שינה באה אלי מתוך דיכאון מוזר. לא הרגשתי שם לבד,
היה עוד מישהו בבית, אבל לא הספקתי לשים לב.

נרדמתי עם BLACK STAR, וחלמתי שאני מסתובבת ב-UnderGround וכל
מי שאני רואה מוכר לי ולא מוכר לי באותה מידה. אחד האנשים
ברכבת לבש מעיל שחור ארוך, הוא הסתובב אלי פתאום ובידו הייתה
סכין מאשטי ענקית. הסתכלתי על עצמי, מהידיים שלי נפתחו החתכים
שוב ודיממו במהירות, הרמתי את ראשי והוא היה במרחק מילימטר
ממני עם הסכין בעמדת תקיפה. התעוררתי מייד מחלום הבלהות, ושוב
אני בבית האנגלי העתיק המריח מעץ אלון ומפות של רקמה. ישבתי
בישיבה משותקת במיטה, ושוב הרגשתי שאני לא לבד. פתאום הוא נכנס
לחדר, אני לא האמנתי, מה הוא עושה כאן? התחלנו לריב, אף פעם לא
רבנו, הרגשתי שיש בינינו מעין אהבה בוערת שאפשר להרגיש אותה רק
דרך הריב. אני צרחתי עליו והוא עלי, קמתי מהמיטה וצרחתי עוד,
הוא התחיל לעשות תנועות עצבניות בידיים והאצבעות שלו נעמדו בכל
מיני מחוות תקיפות והוא המשיך לצרוח כמו משוגע. הנדתי את הראש
שלי בזלזול וצרחתי עליו עוד. הוא ממש האדים והוורידים בצוואר
שלו התנפחו מרוב עצבים. הוא תקע זעקה של זעם והתקדם לעברי
בתנופה עם היד באוויר ופתאום התמונה שלו קפאה,
SULK נגמר.

                                           

ראיתי איך התמונה שלו מטשטשת ומתערפלת ואז הרגשתי שאני נשאבת
משם אל הכהות של מתחת לאדמה, שוב, הפעם במהירות שיא. כל מה
שראיתי התעוות לשני קווים שיוצרים פרספקטיבה של עומק. פרשתי את
ידיי, ושני קווי הדם נפתחו והתחברו עם קווי העומק האלכסוניים.
חשבתי לעצמי, "אני נעלמת".
הרגשתי שאני נעלמת.
ברקע החלו להופיע תזוזות איטיות של ידיים כחלחלות וFADE OUT
התנגן ברקע חרישית, ואני עפה בשאיבה אחורנית חסרת מעש, ולמרות
שאני עפה מהר, זה מרגיש כאילו אני זזה בקושי מילימטר לשניה.
לפתע שמעתי צלצול טלפון חרישי, המראה שלפניי החל מתמוגג בקצוות
לשחור. הצלצול התחזק, עד שהמראה נמוג לגמרי ולא שמעתי דבר מלבד
צלצול הטלפון.

פקחתי את עיני, וראיתי את עצמי, בטשטוש רב, שוכבת עירומה בחדרי
ותחתי שלולית דם ענקית שיוצאת מידיי. אני לא האמנתי, אני באמת
עשיתי את זה! אני הולכת למות...  לפתע הרעיון לא קוסם לי כל
כך. אני משותקת ורפויה, בקושי יכולה להזיז את עצמי, והטלפון
מצלצל בעקשנות...  לא מפסיק (כמו בחידת ההגיון ההיא עם האדם
שקופץ אל מותו מבניין משרדים גבוה ומתחרט ברגע ששומע את צלצול
הטלפון מאחד המשרדים בדרכו למטה). הטלפון מאוד קרוב אליי (אם
רק אוכל להזיז אותו!), אני מתגלגלת לכיוונו בעילגות מוחלטת רק
בעזרת הרגליים, כי הידיים שלי כבר חסרות תחושה.
עם תזוזה קלושה של הראש שלי אני מעיפה את השפופרת ממקומה
(הצלחתי... ).
בקו אני שומעת "הלו" מוכר מאוד. זה הוא. הוא התקשר אליי. אני
לא ממש יכולה להגיב, אין לי כוח. הוא שואל:
"דורין...  את שם?"
אני מנסה לענות, אבל יוצאים לי לחשושים של אוויר במקום קול.
אני חלשה מידי, הוא שואל אם זה בסדר שהוא התקשר, אני לא מבינה
איך, אבל לאחר שהוא שאל אותי את השאלה הזאת, מן כוח שאין לי
מושג מאיפה הגיע אלי, גרם לי לומר:
"לא, זה בסדר שהתקשרת, אתה יכול להזמין לי אמבולנס?"
נדמה לי שאפילו חייכתי וצחקקתי מעט, והכל נעשה שחור.