היא הייתה מהממת. פשוט בילתי ניתנת לתיאור. העיניים שלה,
עמוקות. השפתיים שלה, מלאות תשוקה. החיוך שלה, ממיס אפילו את
הקשה שבאנשים. היא הייתה פשוט מהממת, אבל פשוט בילתי ניתנת
להשגה.
אני יודע מה אתם חושבים, עוד לוזר אחד שהתאהב במלכת כיתה, אז
אתם חצי צודקים. באמת היא הייתה מלכת כיתה, אבל האם לאמר שזאת
אהבה?
חשבתי על כל שאר הבחורות ש"התאהבתי" בהן, מה ההבדל בינהן
לבינה? כולן היו יפות, כולן היה מצחיקות, כולן היו מהממות, ליד
כולן הרגשתי מן תחושה בילתי ניתנת להגדרה, אבל איתה הרגשתי
שונה...ההרגשה הזאת הייתה כמו אצל כולן, חוץ מדבר אחד, איתה גם
הרגשתי חוסר ביטחון. אולי זה פחד? אולי זה סלידה? או שמא זה
הרצון לא להיפגע שוב... או שמא עלי לומר לפגוע?
אני לא רוצה לפגוע באנשים, אך משום מה, אני תמיד מצליח. אולי
זו הסיבה לריחוק שאני תופס ממנה? אולי עצם חששי לפגוע גורם לי
להפוכה לבילתי ניתנת להשגה? החשש הזה מנתק אותי מאנשים. מנתק
אותי ממנה. כל העניין של להיות בטוח, מחושב ולא להסתכן, פוגע
רק בי.
והנה, אני שוב עושה את זה...