ביום שנפגשנו
הכל היה כאילו ורוד
כאילו...
אין חרטות
הרבה זכרונות
הזמן עובר
והפצעים לא מגלידים
עדיין פה
לבד,
שקט מתוק
בחדר שחור
מלא בדמיונות
שלי
שלך
שלנו
למה?
שאלה רטורית
מנסה להמציא תשובות
לחפש...
אולי...
אחרי הכל
העצב טבול בשמחה
או שרק היה
עבר לא יציב
הווה סדוק
ועתיד,
שכמעט ולא נראה באופק
לאן מכאן?
הלוואי שידעתי
רוצה לחזור
אבל האדמה שם
כמו אחרי סופה
כל כך הרבה
ושום דבר
רגש,
געגוע לאדמה
שאין בה כלום
מלבד רסיסים
געגוע
לרגש
שהתקיים בתאורייה
בועה ורודה
שהתפוצצה
הכל נגמר
אולי כבר
מזמן
והכל התחיל...
ביום שנפגשנו. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.