הבוקר עלה. יום חדש בחיים של מיטל דפק בדלת.
היא ישנה על מיטתה, לאחר שהספיקה לרסק את שעונה על הקיר על מנת
לגרום לצלצול המעצבן להפסק. למזלה אמה נכנסה לראות אם מיטל
קמה. בכוחות אחרונים קמה מיטל לבסוף ממיטתה, מבט עייף היה מרוח
לה על הפנים בעודה הולכת לכיוון המטבח. היא פתחה את המקרר,
הושיטה ידה אל קופסאת החלב ולקחה לגימה ארוכה, עד שלפתע הבחינה
בטעמו הנוראי של החלב היום, היא בדקה את התאריך וראתה שתאריך
החלב פג כבר בשבוע שעבר. במבט זועף ובתחושה מרירה היא החלה
לסרוק במבטה את הסלון על מנת למצוא את עיתון היום. היא התיישבה
על הספה הורודה בסלון, היא עדיין לא הספיקה לפתוח את העיתון
בעמודו הראשון כשלפתע הבחינה בשער- "פיגוע בראשון, 10 פצועים,
3 הרוגים", בתחושה עמוקה על חרדה החלה לסרוק את שמותיהם של
הפצועים וההרוגים. לפתע, שם שהכירה קפץ אל מול עיניה- גלעד
ישיי היה מבין ההרוגים. באופן אוטומטי דמעה זלגה מעיניה, דמעה
שלא הספיקה אפילו להגיע ללחייה של מיטל כי לפתע כשהבחינה בשעה
המאוחרת- 7:50, רצה ישר לכיור כדי לשטוף את הפנים. דקה אח"כ
היא כבר הייתה מחוץ לבית. היא הגיעה לבי"ס עם חיוך רחב על
הפנים. כשהבחינו בה חברותיה רצו אליה במהרה והחלו לספר לה על
הבגדים ה"מהממים" שקנו ביום לפני, על הבחור ה"חמוד לאללה"
שהתחיל איתן ועל הדיאטה החדשה שהן התחילו- כי הרי הן נורא
"שמנות". מיטל התאמצה להתרכז במה שהן אמרו לה, באמת שהיא
ניסתה, אבל היא לא הצליחה להתרכז בדבריהן. מה שהיא כן ראתה היה
את הפיות שלהן עובדים שעות נוספות ושמעה משהו כמו "בלה בלה
בלה...חצאית מהממת...בלה בלה בלה...זאת אומרת, כאילו...בלה
בלה...".
חברותיה של מיטל אהבו אותה, הן דאגו לדווח על כל דבר חדש שקרה
כולל כל הרכילויות למיניהם. הן ראו אותה כבחורה חייכנית,
שמפזרת אושר ושמחה בכל מקום עם חיוכה הכובש, מסוג הבחורות
שלעולם לא ימצאו אותם בוכות או בדיכאון.
היא הייתה מאוד יפה, הרבה בחורים התחילו איתה וחברותיה קנאו בה
ללא הפסקה.
השיעור התחיל, המורה נכנסה לכיתה ושלחה חיוך מיוחד למיטל. מיטל
לא הצליחה להתרכז בשיעור אך היא דאגה לשמור על חיוך רחב במשך
כל השיעור וכל השיעורים אחריו. היא הרגישה ששרירי הלחיים שלה
כבר נתפסו. כשהגיעה הבית הרצה מיד לשירותים והקיאה, היא הרגישה
מאוד רע כבר חודש, אך לא שיתפה בכך אף אחד.
כל שאר היום היא הסתגרה לה בחדר עם מוזיקה רועשת- היא בדיוק
שמעה את הדיסק החדש של "system of a down".
הערב הגיעה והחשיך את הרחוב, כשסיימה את שיחתה הארוכה עם חברתה
על הפירסינג שחברתה נורא רצה לעשות, היא הלכה לישון.
בבוקר אימא שלה, כהרגלה, באה להעיר אותה. כשראתה כי היא לא
מצליחה להעיר את מיטל והיא לא קמה, נכנסה להיסטריה והחלה
לבכות. היא בדקה את דופק ליבה של מיטל וכשראתה שאין לה דופק
הרגישה כאילו גופה כואב והיא לא מצליחה לעמוד על רגליה. היא לא
ידעה איך להתמודד עם עוד מוות של בן-משפחה, בעיקר כשלא היה לה
מספיק זמן להתגבר על מות בעלה שנהרג שנה שעברה.
כשנרגעה טיפה הבחינה בפתק שהשאירה מיטל אתמול בערב לאמה:
" אמא,
...בבקשה אל תכעסי על מה שעשיתי, עשיתי את זה רק כדי לחסוך ממך
כאבים מיותרים. פשוט לא ידעתי איך לספר לך את זה וגם לא רציתי
להנחית את זה עליך...
לעולם לא הצלחתי להתגבר על הרצח של אבא...הרגשתי ממורמרת...
הרגשתי שאני צריכה מישהו...דמות גברית בחיים שלי... מן איזה
תחליף (אם אפשר לקרוא לזה כך...)
ואז הכרתי מישהו, קראו לו גלעד...גלעד ישיי...
זה היה לפני חצי שנה כשהייתי בת 17 והוא היה בן 26...
ידעתי שתכעסי עליי...ידעתי שאני לא אוכל לגרום לך להבין עד כמה
אני אוהבת אותו. אז...אז הייתי משקרת לך ואומרת לך שאני הולכת
לחברות.
אמא...אהבנו אחד את השני מאוד, ו...שכבנו, בגלל שהסתרתי את זה
ממך לא יכולתי לבקש ממך שנלך לקחת מרשם לגלולות...
אבל אהבתי אותו יותר מדיי אז... שכבנו בלי. הקונדום נקרע
ו...נכנסתי להריון- זאת הסיבה שהקאתי וסבלתי מכאבי בטן בזמן
האחרון.
כשקניתי את הערכה לבדיקת ההיריון, והתוצאות היו חיוביות הייתי
בשוק...פחדתי מהכל אבל בעיקר פחדתי מהתגובה שלך...
גלעד היה אומר לי שנעבור את זה ביחד ושיהיה טוב...
בעיתון של אתמול היה כתוב שהיה פיגוע, 10 פצועים ו3 הרוגים
...
זוכרת?...
בין ההרוגים היה כתוב את שמו של גלעד...
בשאר היום הרגשתי חנוקה, לא ידעתי מה לעשות עם עצמי...
הרגשתי שאני מאבדת את כולם בחיים שלי,
ידעתי שאני לא יכולה יותר...
הדבר שאני הכי מצטערת עליו הוא שע"י מה שאני הולכת לעשות
עכשיו, אני גם הורגת את התינוק...אבל אני לא יכולה להיות אמא
בגיל הזה...
אמא....אני מצטערת...
                 אם רק היית יודעת כמה אני אוהבת אותך וכמה
אהבתי את אבא ואת גלעד...
                             אני מקווה שתביני ושתוכלי לסלוח
לי....
                                                           
אוהבת מאוד,
                                                           
          מיטל.