הוא נתן לה את עיניה-
היא, רצתה רק שכחה.
הוא נתן לה את עיניה
בדמעות של דם בוכה.

על החול הכסוף, מתחת ירח
משטח קרח הנמשך לאין קץ,
נסיכה בודדה רצה לנצח,
משאירה אחריה שובל מנצנץ.

היא רצה לבד, יפה וחיוורת,
זהובים אישוניה וזהוב גם עורה
שמלתה הדקה לבנה ובוהקת,
על ראשה- שערה מערבולת שחורה.

וכמו השער- גם נפשה משתוללת.
וכמו השער- היא שחורה מבפנים.
היא רוצה להשאיר את גופה מאחור,
להשיל מעליה לב ופנים.

היא לא מביטה ולא מסתובבת.
גם לפנים היא לא מציצה.
כל העולם מונח לפניה
אך אין בו דבר אותו היא רוצה.

היא קלה כנוצה אך כבדה כמו הר
וכאילו אינה זקוקה לנשימה
אך לפתע קול את נשמתה בוקע,
שואב אותה חזרה אל עצמה.

זו רק לחישה, בתוך תוכה פנימה
אך נשבר בטחונה השלו והקר-
וודאות מיואשת שעם הזריחה
ישרף עולמה הריק, העקר.

הוא עמד שם כאילו כך עמד מעולם-
חסר הבעה ואולי חסר לב.
אך קולו שזרם בה, ליטוף קר כקרח,
היה מפתה כמגע מאהב.

היא עצרה ועמדה, ואפילו הביטה,
הוא קרב אליה בדיבור חסר קול.
ידיו החוורות רפרפו על ידיה,
עיניו הכסופות משקפות את החול.

את צווארה הוא נשק אז בלהט,
שואב ממנה את כל ישותה
ושלווה סממה את כל איבריה,
היא חזרה שוב לנשום ככל בת תמותה.

הוא הפקיר את עצמו כשנשקה חזרה,
בצמא שלא ידעה עוד כמותו
ולבסוף כשניתק את עצמו מעליה
היו עיניה ממש כשלו.

אך אז היא חזרה, אפלה כמקדם-
ריקנות עצומה ללא שם, ללא סוף.
לקיום היא נידונה ולמדה מהו סבל,
לא לחיות באמת אך לעד לא לחלוף.

היא חזרה לרוץ, מהירה מתמיד,
חולפת על פני החולות כדממה
ומאושרת עצרה כשהנצה השמש
ושרפה עליה את כל עולמה.