היום נשברתי. כן, אני יודעת שזה קורה לי בערך כל יום, אבל היום
באמת נשברתי. אני לא יודעת להסביר את זה בדיוק, לא יודעת לשים
את האצבע על הנקודה שגרמה לי להבין שבאמת נשברתי, אני רק יכולה
להגיד שהיום אני נשברתי לרסיסים.
זה אפילו לא משהו מסוים שגרם לי להישבר, טוב אולי זה בעצם כן
משהו מסוים, משהו מסוים מאוד למעשה- החיים. החיים שברו אותי.
הגעתי למן שלב כזה שאין ממנו דרך חזרה, וגם אין ממנו לאן
להמשיך. מעין דרך ללא מוצא.
נראה לי שכבר לא נותר לי בשביל מה לפקוח את העיניים בבוקר.
נראה לי שהמציאות איבדה כבר כל צלם של אנושיות. נראה לי שאנשים
לא כל כך חושבים כבר, רק עושים דברים חסרי הגיון ופשר. נראה
שהתמונות מתחילות להתבהר, והלילות רק הולכים ונעשים חשוכים.
נראה לי שהירח התייאש מלהאיר. השמש מתכסה בעננים. נראה שהשמים
מאוסים כבר על הים ונבלעים לתוכו מדי יום בעצלות. התקווה הפכה
למוטו, והשלום הפך למנוכר. הבדידות גוברת על הריקנות, והריקנות
מכסה על העומק.
אי שם עוד מישהו מנסה, ומתאכזב. עוד מילה נאמרת ומנפצת לב
לרסיסים.
טל מתחיל לרדת, טובע בתוך בריכת דמעותיי הכאובות.
כבר לא נראה לי. כבר מטושטש. החושים מתקהים. ההוויה מתרחקת.
תחושת ניכור ומועקה.
אין כלום באופק. אני כבר לא חושבת, אני בטוחה. הבוקר אני לא
אפקח את העיניים למציאות חסרת רגשות. הלילה אני אשן,לתמיד.