היה היה איש שעשה את הכל כמו שצריך. הוא היה קם מוקדם בבוקר,
אבל לא מוקדם מידי, מצחצח שניים עם חוט דנטלי, אוכל ארוחת בוקר
מזינה ויוצא לעבודה. הוא היה עובד בחריצות ובהגינות ולעולם לא
היה מקטר שהמשכורת מחורבנת או שהבוס חרא של בנאדם. הוא היה
סוכן מכירות אך לא שיקר לאיש. אנשים העריכו את כנותו וזה הגדיל
את היקף המכירות שלו. את הכסף שהרוויח חסך, אך לא חי בצניעות
גדולה מידי. לחבריו נתן ביד נדיבה למרות שלעיתים רחוקות קיבל
בחזרה. במפגשים חברתיים לא היה מעשן וכמעט ולא שותה ,אלא אם כן
זאת היתה חתונה או בר מצווה. הוא היה מאהב מעניק, נייס גאי כזה
ואפשר היה לספור את הפעמים שהתמזל מזלו באצבעות הידיים. הוא לא
היה מזיין אלא עושה אהבה ותמיד היה נשאר להתכרבל אחריי. בכביש
היה נוהג באחריות וסבלנות גם כשהיתה יושבת לידו אשה. הוא היה
משלם מיסים.
 היה היה איש שעשה את הכל כמו שצריך. הוא האמין שכשיגיע יומו
לפגוש את  בורא עולם , בורא עולם יפצה אותו על צדיקותו
ומוסריותו ויעלה אתו לשערי גן-עדן, שם ישרוך על עננים , יאכל
ענבים, ויעונג ע"י אלף בתולות.
 יום אחד האיש שעשה הכל כמו שצריך לא קם בבוקר ובגיל מופלג של
90 שנים הלך לעולמו. השעון המעורר חדל מלצלצל ושווק חיים.
כשהעוזרת מצאה אותו הוא נראה נינוח כאילו סוף סוף הרשה לעצמו
להיות מאושר.
  האיש שעשה הכל כמו שצריך סוף סוף פגש את בורא עולם, הוא
חייך חיוך רחב ואפילו לא הרגיש אשם לרגע קט. הוא ידע שעשה את
שלו ועתה את רגע הפידיון. בורא עולם סיים לסעוד והיה במצב-רוח
טוב במיוחד , הוא צחק בקול רם שהרעיד את גורמי שמיים ולפני
ששלח את המתחסד לעזאזל, גיחך ואמר: "מי אמר שפראיירים לא
מתים?!".