זה מתחיל.
זה מתחיל במחשבה לעתיד, קרוב או רחוק, זה לא משנה, פתאום נכנסת
סקירה מטורפת של כל מה שביניהם.
אחריות.בחירה.החלטה.

השלב הבא הוא הכחשה - לא רוצה, רוצה לברוח עכשיו,
צריך למצוא פרצה למילוט. לא רוצה לאכזב, את עצמי, אותם.
מריץ בראש התרחשויות והלב כבר כואב, מעיק.
נעלם הרצון לפעול - ולחיות. חושב כאב, מרגיש כאב.
לא רוצה לעשות כלום ונזכר- איך הייתי,מה יכל להיות, על שינוי
שלא היה וצריך היה להיות, ובכל המחשבות האלה מתעייפים, אני
עייף.
לישון אי אפשר, שוכב בלי לזוז, עיניים בתקרה, צף בחלל, בזמן,
מחשבות טסות לי מול העיניים, הזיות של המוח,שם במקום.
יכולתי להיות ענק, אם רק הייתי קצת יותר חזק. אני לא. חלש
אני.

מתחיל לחשוב על מי שחשוב ,לי. ואיך הם ירגישו או אני לא אהיה
פה.
צער, זמני. בכי, רגעי. חסר, מה פתאום.
ואז, בתוך כל התכנונים האלה, אני מרגיע את עצמי, נושם בכבדות,
חושב על המחר בחצי חיוך ועוד דמעה. על האהבה שאין, על הרגש שלא
מוצא פורקן, ועל ההצגה העלובה שיוצאת במקום, ונרדם.