אחר צהרים חורפי, בבית קפה ירושלמי, שולחן פינתי, זגוגית החלון
מהבילה בניחוחות קפה הפוך שהזמנו, הגשם מפסיק ואני תולה בנעמה
מבט מלנכולי ולוחשת שהנה, המלאכים חדלו לבכות. גבר בשולחן
הסמוך שולח בנו מבט כשנעמה מתחלחלת בדיקציה הגרונית שלה,
שאפסיק להיות ילדותית.
לנעמה יש את הקול הכי סקסי ששמעתי, פעם כשהיינו שותפות, הייתי
מתאמצת להשמע כמוה, הפסקתי כשהיא אמרה לי שזה ממש מביך אותה.

אני מעווה את פניי כנגדה ושולחת אצבע לצייר על שמשת החלון לב
עם שבר באמצע, היא רוטנת שאני שוב עושה את זה ושאם כבר היא
צריכה לבלות את אחר הצהרים עם ילדה, היא מעדיפה את יוצאת
חלציה. הייתי צריכה להעלב, אבל אני עסוקה מידי בלוחמת מבטים,
עם הגבר הזה שמתבונן בעניין רב בחילופי המילים והעוויות
הפנטומימיות שבין נעמה וביני, הוא מרכין ראשו נזוף ואני מחייכת
בנצחון.

עצוב לי, אני שוברת את המילים ומאריכה את העצב, היא משיבה לי
שתמיד ככה זה איתי, שאני תמיד מוצאת לנכון לבלות איתה רק כשרע
לי ושאני אף פעם לא חולקת איתה את הטוב ועכשיו היא נאנחת בחוסר
שביעות רצון ואגב כך, ההוא מתחיל להסמיק כי נעמה גם כשהיא
נאנחת בחוסר שביעות רצון היא נשמעת כאילו היא על סף סיפוק. היא
רוטנת שאני גורמת לה להשמע בדיוק כמו בעלה ושזה ממש לא נעים לה
להיות עכשיו בנעליים של השרץ הזה. אני שומעת אותה ובמקביל
חושבת שהיא אף פעם לא תשכח לי את אותו הלילה כשזרקתי אותה
מהמיטה לכשהתברר לי למרבה הזוועה ועוד בעיצומו של מעשה אהבה
סוער עם מאן דהוא, שזוג ידיים נוסף מלטף אותי.

למחרת היום, ניהלנו שיחת הבהרה היא נזופה במקצת ואני סמוקה
ורועשת לעצם הגילוי שהיא נמשכת לגברים ונשים ושהיא מוצאת אותי
מושכת. ימים לא רבים אחר כך, נפרדו דרכינו ושבו להצטלב בשנית
רק לאחרונה. בנתיים, היתה זו דווקא היא שנישאה ואפילו הביאה
לעולם פאר יצירה, עוללית חייכנית מתולתלת ואני, אני המשכתי
במסלול של עבודה ולימודים.
אני חושבת שיש לו מישהי, היא גונחת באומללות, המלצרית מגיעה
מתנדנדת במלוא רוחב ישבניה ושואלת אם אנחנו רוצות להזמין משהו.
נעמה מבקשת תפריטים, המלצרית מתכופפת אלינו, אני רוטנת בשקט
שהיא מסתירה לי את הגשם, נעמה מגחכת ואני סתם רוגעת ברשעות.

נעמה מזמינה מרק מוקרם, אני מזמינה ספגטי ולפני שאני ממשיכה
לומר, נעמה מתערבת במקומי וצועקת פסטו!, המלצרית קצת נעלבת
והרבה מבולבלת, מחייכת ונחלצת לאחור. האדון הזה שיושב מעונב
בשולחן הסמוך מחייך אליה חיוך מתנצל, אני חושבת שבטח יש מנגנון
תורשתי שמבטיח אחוז סביר של אנשים באוכלוסיה שכל תכלית הולדתם
היא להתנצל.
למה את לא עוזבת אותו, אני מפריחה את השאלה הצפוייה ובנתיים
משחקת עם המלחייה והפלפלייה ופתאום חושבת שאם אי פעם אתחתן,
אני רוצה על עוגת הנישואין מלך לבן ומלכה שחורה או ההפך, כי
הצבע הוא שולי לעצם העניין, העיקר הוא במשחק.

עכשיו אני בוזקת מלח ופלפל על המפה הלבנה, זו סגולה טובה
למריבות ככה סבתא שלי הייתה אומרת, עכשיו היא כבר לא אומרת
כלום רק לפעמים כשהיא מבקרת אותי בחלומות כדי לעוץ לי עצות...
כי זו סגולה טובה לחלום אנשים שמתו במיוחד כאלה שמייעצים.
נעמה אומרת לי שהיא לא יכולה לעזוב אותו, כי עכשיו היא כבולה
אליו ביותר מדרך אחת, אני לא ממש מבינה אז היא לוחשת לי ששוב
היא בהריון.

עכשיו מגיע מלצר מחוייך, ומניח לפנינו את הפסטו והמרק ואומר
בנימוס מלצרי בתיאבון. אני מסלסלת על המזלג ערימה של חוטי בצק
אל מול ציר בלתי נראה של הכף, נעמה במסע גילויים מעמיקה עם הכף
בחישה בקרקעית קערת המרק שלה, אנחנו שותקות.
הספגטי שלי לא רעים בכלל ונעמה בקושי נוגעת במרק שלה, אני
שואלת אותה אם הכל בסדר איתה היא מקללת בשקט ואומרת שהיא סובלת
עכשיו מבחילות מתמידות ומסיטה את הקערה ממנה.
המלצרית שהסתירה לי את הגשם מקודם, ממהרת לגשת ולברר אם הכל
בסדר ואני חושבת שזה מאוד מקצועי מצידה, נעמה מבקשת שתפנה את
המרק מהשולחן, רונית כך כתוב על התג התלוי על חולצתה שואלת אם
היא רוצה משהו אחר, נעמה מבקשת שרבט. רונית מרימה גבה אבל לא
אומרת כלום, אני מבקשת ממנה מתוך שותפות נשית שתיקח גם את המנה
שלי ושתביא לי כוס יין לבן מקורר.

הגשם מתחיל שוב לטפטף, אני לוגמת את היין ומתבוננת בטיפות
המתרסקות על זגוגית החלון, נעמה מלקקת בשקיקה מהשרבט שלה, הגבר
מהשולחן הסמוך מסמן לחשבון, משלם בכרטיס האשראי ולבסוף חורק
לאחור את הכסא ויוצא לגשם.
אני שוב מתחילה, המלאכים עצובים הם בוכים, נעמה מחייכת בהשלמה
היא כבר אמא עוד מעט אמא בשנייה ובגלל שאני עדיין לא, אז מותר
לי קצת להיות ילדה.