יוצאים לשלושים וחמש בלבנון.
ארזתי כבר הכל, הודיעו שיהיה מסוק. גם כשאני פה, אני שם, כל
הזמן. זה הכל מלחמה אחת גדולה בשבילי. אני מסוגל לפוצץ בנאדם
במכות באמצע הרחוב בגלל שהוא לא אותת בפנייה, או לתת למישהי
סטירה כי היא עקפה אותי בתור, אני לא מפחד מכלום.
לא תפסתי זיון בסופ"ש, וזה קצת ביאס אותי. לא נורא, עוד כמה
שבועות. אי אפשר להזדיין במוצב, אין בנות. וגם לא חושבים על זה
בכלל, ולא עומד לך. אבל עצבים, עצבים. יש עצבים, זה חיים
ומוות.
אולי בכלל הייתי צריך להיות ג'ובניק מסריח. מהאפסים האלו
שמשרתים בקריה.מה אני צריך את החרא הזה בכלל?
אני אוהב את זה. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.