הוא שלף את הסכין והניף אותו לעברו בתנועה של איום, שהקפיאה
אותו במקומו. "היית צריך לחשוב על זה קודם, לפני שעשית משהו
טפשי", הוא אמר לו בלחש, מתנשף בכבדות, כשעיניו ריצדו במבט של
טירוף. הוא רעד מעט, והרגיש שכל מה עבר עליו בחיים התנקז לרגע
הקריטי הזה. הוא החדיר את הסכין בתנועה חדה אל בטנו. עכשיו,
הוא הרגיש מסופק.

לידור, סטודנט שנה ראשונה למדעי המדינה באוניברסיטת חיפה,
תמיד הצטייר בבית הספר כאחד שהתייחס הכי נחמד שאפשר לכולם. הוא
היה תלמיד מצטיין למדיי, בייחוד באזרחות, הנושא האהוב עליו, בו
הוא קיבל ציוניים גבוהים, בעיקר בזכות פעילותו הפוליטית כחבר
פעיל בנוער המפלגה בה תמך. מאז ומתמיד הוא היה חביב הבנות,
ובכל זאת לא הייתה לו חברה כבר למעלה מחצי שנה. לידור תמיד
הסתובב עם חיוך, ותמיד נענה לבקשות עזרה בשמחה. רוב המורות
בבית הספר אהבו אותו, מלבד אולי המורה לערבית, יעל, שמשום מה
תקעה בו תמיד מבטים משונים של זלזול וסלידה, מבט כזה של
עלי-אתה-לא-מצליח-לעבוד, אבל ללידור באמת שלא היה אכפת...
לידור הצטיין בספורט, בעיקר בכדורסל, ואפילו היה בנבחרת של בית
הספר, והצליח בכלל לא רע, אבל המורות בבית הספר תמיד יזכרו
אותו כתלמיד החייכן של הכיתה.
אבנר לעומתו, היה המופרע הרשמי של כיתתו. תיק במשטרה נפתח
נגדו כבר בכיתה י', בגלל שהסתבך בקטטה עם כמה שמיניסטים מהאזור
שלו. הוא התקבל לאוניברסיטת חיפה רק בזכות שאמו לימדה בפקולטה
לאומנות, שם הוא למד, בערך, לתואר הראשון שלו בנושא האומנות
בימי הביניים והרנסאנס. לא שאומנות הייתה בראש מעייניו, אבל
לפקולטות האחרות "העדיפו לצרף תלמידים אחרים, עם ממוצע בגרות
קצת יותר גבוה משלך. אתה יודע, כאלו שגם עשו פסיכומטרי,
והצליחו לשם שינוי", כמו שאמו אמרה לו, כשניסתה להסביר לו ש"לא
הכל בחיים זה קשר דם!", ולכן היא יכולה לסדר לו מקום רק
בפקולטה לאומנות, יש לה שם קשרים טובים עם הדיקן... אבנר
בהתחלה כלל לא האמין בבחינות הפסיכומטרי, כי הוא חשב שאדם לא
נקבע על פי התנהגותו במצבי לחץ, אבל אחרי שחשב שוב, הוא הבין
שאולי זה דווקא ההפך. את התיכון הוא סיים בקושי, ואת הבגרות
במתמטיקה, 3 יחידות, הוא עבר רק בזכות התערבות טיפשית, שהרוויח
בה בסופו של דבר 300 ש"ח. "היה שווה את זה" הוא סיפר, "בכסף
הזה הספקתי לקנות 10 ספרים חדשים, זה צריך להספיק לי עד הבגרות
הבאה...". כן, בניגוד מוחלט לכל מה שהיה אפשר לחשוב, התחביב
הכמעט יחידי של אבנר היה קריאה, והרבה. אם הוא התמכר לספר, הוא
יכל לקרוא אותו רצוף גם שלושה ימים, עד שיסיים אותו, כאילו שזה
הכי חשוב בעולם. לפעמים הוא גם כתב סיפורים קצרים, אבל הם תמיד
גמרו אצלו בפח, קרועים לפחות ל- 200 חתיכות. למעשה, כמעט את כל
כספו הוא הוציא על ספרים. הוא סירב להשאיל ספרים מהספריות
הציבוריות בטענה ש"ספר זה יותר מסתם קובץ של דפים, וזה לא נעים
לקרוא בספר של אחרים!". היות והוא לא דרש הרבה לעצמו, הוא לא
היה צריך ללכת לעבוד. הכסף שקיבל מהוריו ללימודים הספיק גם
לצורכי המחייה הבסיסיים שלו, אבל בכל זאת הוא לא אהב את הרעיון
שהוא חיי רק מהכספים האלו, "מה אני פרזיט?". הוא ניסה לעבוד
במקדונלדס שבקמפוס, אבל אחרי שהפיל בטעות את סיכת העובד שלו
(הוא כבר הצליח להגיע לשלושה כוכבים!) לאחד ההמבורגרים בזמן
שהכין אותו, וכמעט היה אחראי לתביעה רצינית של לקוח שכמעט
ונחנק, התחנונים שלו למנהל הסניף לא עזרו, והוא פוטר ביום
המחרת. רוב המורים והתלמידים ביסודי אומנם ראו את אבנר כילד
הבעייתי של הכיתה, אבל הוא מבחינתו, היה איש של עקרונות. הוא
העריץ את המין הנשי בזכות "יכולת ההתמדה שלהן במשהו שהן רוצות
או מאמינות בו". בכל זאת מעולם לא הייתה לא חברה, אבל הוא אף
פעם לא מיהר לשום מקום, הוא לא אהב שאנשים לוחצים עליו. הוא
סלד מהפוליטיקה הישראלית בטענה ש"אין טעם לדוש שוב ושוב באותם
הבעיות, זה סתם בזבוז של כסף יקר למדינה". אבנר האמין גם
ביכולת העצומה של הכנות, ותמיד השתדל להתנהג כמה טבעי שרק יכל.
הוא לא הבין אין אפשר להעמיד פנים, וודאי שלא לזמן ארוך, "זה
קורע אותך מבפנים, והתוצאות עלולות להיות קטלניות...". למרות
שאבנר תמיד ניסה לשדר גישה חיובית לבית הספר, הוא תמיד יישאר
בגדר הסטריוטיפ של המופרע הכיתתי.
לידור ואבנר נפגשו לראשונה ביום הכנה לקבלה לאוניברסיטה. הם
דיברו שם מעל לשעתיים על כמעט כל נושא אפשרי, ופתחו חברות
טובה. עד לתחילת הסמסטר הם כבר הספיקו להגיש בקשה לדירה משותפת
במעונות של האוניברסיטה, והם אכן שובצו ביחד. הם אומנם למדו
מקצועות שונים, אבל לקחו קורסים נוספים בנושאים כללים ביחד,
ונהפכו ל"חברים הכי טובים". עברו שלושה חודשים, וחשבון שכר
הדירה מהאוניברסיטה הגיע. לידור ואבנר ראו ביחד את הטופס,
ונזכרו שעוד לא שלמו את החשבון, כבר שלושה חודשים תמימים.
המכתבים הקודמים שהגיעו אליהם כנראה פרחו מראשם, והאוניברסיטה
מתילה קנסות על עיכובים בתשלום, משום שיש הרבה שהיו רוצים
להיות במעונות האלו, הביקוש הוא מאוד גבוה. לידור חיי על כספים
שהוא חסך וקיבל מהוריו, ומהעבודה שלו בקפיטריה. לאבנר כאמור לא
היה עודף כסף מיוחד, ולמרות שהוא לא סבל ממחסור, זאת כבר הייתה
בעיה.
לידור התחיל להתעצבן ולהאשים את אבנר בכך שלא טרח לשים לב
לטפסים שהגיעו בדואר בנוגע לשכר הדירה, "אתה בדר"כ מסתכל על
הדואר ראשון, כי אתה מגיע לפני כל יום!". למרות שזה לא היה
בדיוק צודק, כי לידור ואבנר סכמו בתחילת השנה שלידור יהיה
אחראי על החשבונות וה"שטויות האלו", דווקא כי אבנר בטח ישכח
מהם. אבל אבנר לא טרח להשיב לו בצרחות. "לידור, תרגע אוקיי?
אנחנו נפתור את זה איכשהו, נשיג קצת כסף, ונבקש לשלם בתשלומים
את החוב או משהו". לידור כבר היה שטוף בכעס בשלו. אבנר שם לב
כבר מספר פעמים שכשלידור מתחיל להתעצבן הוא יורד מה"סטייל
חייכן ונחמד" ומאבד קצת פרופורציות. לידור כבר היה עצבני מדיי
כדי להרגע, וזה הפך לאצלו לטירוף של ממש. אבנר ניסה להרגיע
אותו, ללא הצלחה. "עכשיו הרסת הכל!" הוא צעק, כאילו העולם
אבוד, "ידעתי שאתה מסוכן, אתה והבעיות שלך בבית הספר! הייתי
צריך לנחש!". בצורה מוזרה שכזאת, מויכוח טפשי ודיי חסר משמעות,
לידור התפרק דווקא עכשיו על שנים של צביעות. בסוף לידור נרגע,
אבל משהו היה צריך לספק אותו. חבל על אבנר, דווקא היה בחור
טוב.