כל מה שההורים שלי רצו כל חייהם היה שאני אהיה אמריקאית. הם
שכחו, כמובן, שבשביל דבר כזה שניהם צריכים להיות אמריקאים, או
לפחות אחד מהם, או במקרה הכי גרוע שיהיו ישראלים אבל יגורו
באמריקה. הם לא מלאו אף אחת מהדרישות הנ"ל וחשבו שאני באמת
ייצא אמריקאית... אבל לא יצאתי כזאת, מה לעשות אני פשוט לא
אמריקאית. פשוט לא.
בהתחלה היה להם נורא קשה עם זה. נראה לי היה זה אבא של אמא שלי
שאמר להם עוד בהריון, בחודש השלישי, שאני לא אצא אמריקאית אם
אין להם אף הורה שהוא אמריקאי. היה לו ראש על הכתפיים, לסבא
שלי, לפעמים אפילו אומרים לי שאני דומה לו. אבל ההורים שלי לא
האמינו, או יותר נכון לא רצו להאמין. מי שמע דבר כזה שילד לא
יעמוד בציפיות של ההורים שלו? הם לא שמעו. יכול להיות שזה היה
קשור לזה שהם חיו בקיבוץ.
בכל אופן, נולדתי. הטעות הראשונה שלי. הטעות השניה שלי הייתה
שלא עשיתי את זה כאמריקאית אלא כישראלית לכל דבר.  לצערם של
ההורים שלי כמובן. אני דווקא הייתי מרוצה מכל העניין, הרי אם
הייתי יוצאת אמריקאית בטח היה לי קשה להשתלב במסגרת של קיבוץ
שכל הילדים בו ישראלים, וככה דווקא היה קל.
ההורים שלי לא ממש השלימו עם המצב.
בהתחלה הם עוד ניסו לשפר את המצב, הם קראו לי מרי-קייט, האכילו
אותי הרבה וופל אמריקאי ומילקשייק, ודיברו איתי אנגלית מהרגע
שנולדתי. אבל עדיין, זה לא הלך להם. במשך כמה נים הם עוד ניסו,
ובכל זאת אמריקאית לא יצאה ממני. הם טענו שאני עקשנית וניסו
לשכנע אותי "נו, מה אכפת לך לנסות" ו "אולי בכל זאת תחשבי על
זה, בכלל זה יכול לעזור לך בחיים". ואני בשלי, כמו שהם הגדירו
את זה. באיזשהו שלב גם הגיע הניכור... אני לא זוכרת בדיוק מתי
כי הייתי עסוקה בלהתבגר ולהתגבר עליהם, והוא הגיע אז בערך, אז
לא שמתי לב. הם פשוט התחילו להתנכר לי, אני, שכל השנים גדלתי
על המסר החוזר ונשנה של אמא שלי 'אבל תדברי', החלטתי לפנות אל
ההגיון המועט שחייב להיות להם וניסיתי לדבר אתם.
"תגידו אמאבא, מה נסגר אתכם?"
"מה?" הם בהו בי - שכחתי צריך לדבר אתם  כמו אל ילדים קטנים.
"תגידו מה הבעיה שלכם איתי?"
"את לא אמריקאית!" אמא שלי קבעה נחרצות.
"כן, אבל אל תשכחו שאתם הולדתם אותי הייתם צריכים לחשוב על זה
שאני לא יכולה להיות אמריקאית אם אתם לא..."  
"אוי, אל תתפסי לקטנות"
"אני נתפסת לקטנות? אתם אלה שרוצים שאני אהיה אמריקאית, מה זה
אכפת לכם בכלל? הרי גם ככה כל העולם הוא כפר גלובלי אחד
קטן..."
"טוב, לפחות את דיסני את יכולה לצטט, את מתקדמת"
"זה לא מספיק" אמא שלי התפרצה לדברי אבא שלי "היא לא אמריקאית"

"את רואה מת עושה לאמא שלך? באמת מה עם קצת התחשבות? היא אפילו
קראה לך מריקייט, ועמדה שעות והכינה לך וופלים אמריקאים
ומילקשייק, וכל מה שאת מחזירה בתמורה זה את החוצפה הישראלית
המגעילה הזאת"
"אוף אבא" התעצבנתי "אתה לא שם לב שאתם מצפים ממני ליותר מדי"

"מה כבר ביקשנו?" עכשיו הוא התעצבן.
"שתהיה לנו בת אמריקאית? מה זה כבר לצפות מבנאדם?" הוסיפה אמא
שלי.
ואבא שלי כבר כמעט צעק "מה את חושבת שציפיות נועדו רק
לכריות????"