הימים בעזה היו ארוכים וגשומים, המשמרות היו ארוכות, ועבודת
בידוק העוברים מעזה לשטחי ישראל - מתישה. לא היה נראה שעשרים
וארבעת הימים שם הולכים להסתיים. במשמרת בת שמונה שעות בדק כל
אחד מאיתנו מעל בורות הבידוק הצרים והארוכים עשרות מכוניות,
מוניות ומשאיות פלסטיניות, ולעיתים גם אמבולנסים שהובילו
חולים. בצהריים היו מגיעות בדרך-כלל המשאיות שנוסעות למושב
"יתיר", כשבאמתחתן קילוגרמים רבים של תותים. אז, היה מציף את
המתחם כולו ריח מתוק-חריף ומשכר של תותים אדומים, בשלים
ועסיסיים. היו, כמובן, חיילים שאילצו את הנהגים הפלסטינים
"לנדב" להם כמה קופסאות תותים, בתמורה לבדיקה זריזה יותר של
משאיתם.
לפעמים, במשמרות ליליות, כשהפיקוח עלינו היה מזערי, הייתי מרשה
לעצמי להחזיק בכיס החרמונית את הפלאפון, למקרה שמישהו יתקשר.
יותר מכל, חיכיתי לשיחה הבאה עם יהודה. וכשהוא היה מתקשר, גם
אם הייתי באמצע בדיקה של משאית, הייתי יורד במדרגות המתכת
המפוייחות אל תוך בור הבידוק שמעליו חנתה המשאית. וכך, לבוש
בכפפות הבידוק הלבנות, אחזתי ביד אחת את הטלפון, וביד השנייה
מיששתי את בלמי המשאית ומקומות נוספים, בהם הדגישו לנו שעלולים
להסליק חומר נפץ. תוך שאני מוסתר בבור מתחת למשאית חונה, הייתי
מתמהמה ומשוחח עם יהודה, משתדל לא לשכוח את עצמי יותר מדי,
בעיקר מסיבות מצפוניות. לא היה לי נעים לעכב את הנהגים הרבה
מעבר למה שצריך, לנוכח היחס המכפיר שקיבלו ממילא מיתר החיילים,
יחס שכלל קללות, השפלות, גרימת נזק לרכוש, ופעם אחת אפילו
אלימות. וכשניסיתי להסביר לחיילים שם, שאין זה מסמכותם או
מתפקידם להכות תושב מקומי, הם היו מתנפלים עלי וצועקים
"הומו-שמאלני-יפה-נפש" ומכריזים "זה מחבל, זה". בתמימותי,
חשבתי שאצליח להשפיע, אז הוספתי, שגם אם וכאשר מישהו יימצא אשם
בדבר מה, זוהי עדיין סמכותו הבלעדית של השב"כ לטפל בו, ובטח
לא של כל חייל מושתן, שמסופח לעזה למשך חודש מבלי שהוסמך לטפל
באירועים חריגים. זה לא עזר.
חיכיתי לשיחות עם יהודה. רציתי לשמוע את המשך סיפורו על אותו
בחור מסתורי, שכן הזדהתי מאד עם מצב הביש אליו נקלע, התאהבות
בסטרייט, שתמיד גוררת יחסים חד-צדדיים. "איך זה התחיל בכלל?",
שאלתי אותו לאחר שסיפר לי שמדי פעם היו ביניהם גם קטעים
פיזיים. "לפני ארבעה חודשים ירדנו עם עוד שני חברים לאילת,
ברגילה, והיה ממש אחלה: מלון, ים, בריכה. ערב אחד, כשחזרנו
מיציאה, שפוכים לגמרי, התחלנו לדבר. היינו לבד בחדר, שני
החברים האחרים ישנו בחדר אחר. פתאום שאלתי אותו, כאילו בצחוק,
אם בשביל מאה שקל הוא היה נותן לי לרדת לו. הוא היה בשוק
מהשאלה, כי הרי לא היה לו מושג שמבחינתי אנחנו לא סתם חברים,
שאני מאוהב בו בטירוף ונמשך אליו כמו שבחיים לא נמשכתי לבנאדם.
תבין, היה עומד לי רק מלראות אותו. מן הסתם הוא אמר 'מה
פתאום', ואני המשכתי להתבדח, והעליתי את הסכום ל-200, 300
ואפילו ל-500, כסף זה לא בעיה אצלי, כמו שאתה מבין. הוא לא
הסכים, אבל כן שיתף פעולה עם הבדיחה. ואז נזכרתי שהוא מטורף על
כל הצעצועים האלקטרוניים למיניהם, שזה ממש אובססיה אצלו, אז
הצעתי לו בתמורה לסקס את המיני-דיסק שהבאתי מחו"ל, שעולה 1400
שקל, ושאין לקנות כמוהו בארץ. פתאום, הוא נהיה רציני, נדלקו לו
העיניים, וכדי לוודא שאני רציני חזר על הצעתי: 'בשביל
המיני-דיסק אתה רוצה לרדת לי?'. אז אמרתי לו שכן, ופתאום -
משום מקום - הוא מתקרב אלי ומתחיל לנשק אותי, צרפתית. הייתי
בהלם, בחיים לא חשבתי שהוא באמת יסכים ויקח את זה ברצינות.
התנשקנו איזה כמה דקות, והיה פשוט מדהים. הוא רכן מעלי, החזיק
לי את הראש וליקק לי את הלשון בכזאת תשוקה".
אני, כמובן, הייתי המום מהסיפור המוזר, מההסכמה של הבחור,
מההשפלה של יהודה, ומעצם מוטיב החומרנות בתמורה לסקס. ניסיתי
לדמיין סיטואציה כזאת, כשהדמויות בראשי לגמרי דמיוניות, והיה
לי קצת קשה. יהודה המשיך את הסיפור על הפעם הראשונה שלהם ביחד:
"אחר כך מצצתי לו, והוא גמר, ואז נצמד אלי, חיבק אותי מאחורה
בתנוחת כפית, והביא לי ביד. זו הייתה הפעם היחידה שהוא גם עשה
לי משהו, והפעם הראשונה שהיינו לגמרי ערומים במיטה. בשאר
הפעמים שקרו אחרי זה, הסקס היה כל כך חד צדדי, כל כך מעליב, רק
אני ירדתי לו, והייתי כמעט לבוש".
"אני בשוק", הבעתי את דעתי בקול, לראשונה מתחילת אותה שיחה,
"הוא נשמע לי בנאדם כזה מתוסבך, שחבל על הזמן". הוא שתק, ואז
אמר "אני מרגיש כל כך מלוכלך, כאילו הלכתי לזונה. אתה קולט
ששילמתי לו 1400 שקל בשביל קצת יחס? הבן זונה הזה! והקטע הכי
נורא, שאיך שגמרנו, הוא התחיל פתאום להיות מגעיל וציני, ולצעוק
עלי שהוא לא הומו, ומה עשיתי לו ומאיפה זה בא לי פתאום. התחלנו
לריב, וכשהוא נרגע קצת, ירדנו ללובי כדי לדבר כמו בני-אדם, אבל
הוא עשה לי כאלה בושות, והתחיל לצרוח כמו דפוק 'אני לא
הומו!'".
|