עכשיו אני מחכה שהשכחה תגיע.
הפצע, עדיין פתוח, נדקר מחדש בכל משב רוח.
האם זה יעבור?
האם זה ייגמר?
האם אני אי פעם ארצה מישהו אחר?
וכשהפצע כמעט נסגר לנצח,
ונשאר רק סדק קטן או פתח,
שעומד להיסתם ולהישכח,
פתאום אתה חוזר סתם כך.
רוצה לשכוח, לסלוח, רוצה להיות ביחד.
וכשגופי רועד מפחד, אני יודעת כמעט בוודאות,
שלא אוכל לשכוח
כי לעולם לא תיתן לפצע מנוח.
כאילו שלא קרה דבר, התעלמת מהמציאות,
שכחת את כל המתיקות
הפגנת את כל המרירות.
לו רק ידעת ממה לבי מורכב,
מה אני מרגישה עכשיו,
איך הדמעות לא עוצרות זורמות במורד פניי.
הפנים שאהבת לראות,
הפנים שאותך עדיין אוהבות.
הפנים והלב שכל כך כואב.