מספר ההרוגים עלה ל-4, או בעצם מספר ההרוגות, כי אני לא בטוחה
שהיו שם נמלים זכרים. מאז ומתמיד אמרו "נמלים עובדות", בתור
נמלים נקבות וככה זה נשאר. הנמלים הזכרים מאופיינים בכנפיים
שרמנטיות שעוטפות את גופם הגברי בהוד. ככה שמספר ההרוגות עלה
ל-4. אני הרגתי אותן. אני דוקא מהאנשים האלה שיראו אנשים אחרים
הורגים נמלים ויצעקו עליהם ש"די, וזה לא יפה, ומה הקטע?"
ועכשיו אני עשיתי את זה בעצמי.

אמיר עמד בפתח הבניין ונתן חיבוקים ונשיקות לכולם. הוא נסע.
ואני, חברה שלו בכבודי ובעצמי עמדתי בצד והרגתי נמלים. היו
כאלה שבאו אליו עם דמעות בעיניים וחיבקו אותו חיבוק כאילו הם
לא יראו אותו יותר בחיים, למרות שהוא רק נסע לחודשיים וחצי. או
בעצם לכל החופש הגדול. שי אמר לי שלדעתו אני ואמיר נפרד בחופש
הגדול, כי לא לראות אחד את השני חודשיים וחצי, ובטח בארה"ב
אמיר יפגוש איזה שרמוטה אמריקאית שתמכור לו את עצמה בדולר, ועל
הדלת של החדר שהם יהייו בו תהייה תלויה גרב על הידית. ככה זה
בארצות הברית - אם אתה מזדיין בפנים עם מישהי, אתה תולה גרב על
הידית של הדלת ככה שאם אנשים יבואו, הם לא יעזו לדפוק אפילו
לראות אם אתה שם. שי הביא לו שני זוגות גרביים, רק למקרה שהוא
יצטרך, ואם לא שסתם ישתמש בהם בזמנו הפנוי.

זאת היתה אמורה להיות מסיבת הפתעה שכזאת לאמיר כי הוא לא ידע
בכלל שחיכיני לו שם, בפתח של הבניין שלו. שי ארגן את הכל, והכל
הלך פר-אסקסלנס. אני לא יכולה להגיד שהייתי עצובה, כי לא הייתי
עצובה, ואני גם לא יכולה להגיד שהדמעות עמדו להתפרץ בכל רגע
אבל התאפקתי, כי זה לא נכון. זה אפילו לא קרוב להיות האמת.
האמת היא שבכלל לא התבאסתי מזה שהוא נוסע, בכלל לא הזיז לי
שאני לא אראה אותו חודשיים וחצי, ועוד יותר מזה אפילו לא הפריע
לי שהוא יפגוש איזה שרמוטה אמריקאית שם, האמת היא -  שרציתי
לתת לו אפילו כמה טיפים.
אמיר חשוב לי, כן הוא חשוב. לא יותר משי, ואמא ואבא, אבל חשוב.
אם שי היה נוסע לחודשיים וחצי הייתי בוכה. בלילה שרק חשבתי על
זה ששי היה יכול להיות זה שנוסע התחלתי לבכות. שי חשוב .

אחרי שרצחתי באכזריות רבה 4 נמלים עובדות וחרוצות, אפילו לא
הרגשתי נקיפות מצפון. לא על העובדה שרצחתי אותן, ולא על העובדה
שאפילו השערה הכי קצרה בגוף שלי לא זזה כשחשבתי על העובדה שאני
לא אראה את אמיר חודשיים וחצי. מה שכן הרגשתי היה הרגשת הקלה,
הקלה על זה שבחרו באמיר למשלחת ולא בשי.
נשארתי האחרונה לתת חיבוק לאמיר. נשארתי אחרונה גם כי פשוט לא
רציתי להיות צבועה ולהראות כאילו אני באמת עצובה שהוא נוסע לכל
כך הרבה זמן שבעצם זה הדבר שהכי פחות הטריד אותי בשבועיים
האחרונים ובכלל.
כולם עמדו והסתכלו עלי ועל אמיר, מחכים שניתן חיבוק נוגע
וקיטצ'י של "אני אוהבת אותך, ואני אתגעגע" ואז כולם שוב יוכלו
להזיל עוד דמעה ולהרגיש טוב עם עצמם. המשכתי לעמוד על המדרגה
עושה את עצמי לא מבינה, ומייחלת שהאדמה תבלע אותי בדיוק עכשיו.
לא, אבל למה שהיא תבלע אותי דוקא עכשיו? המשכתי לבהות ברצפה
ואז שי בא ביציאה...
"נו חברייה, מה אתם אומרים, נשים קצת מוזיקה וניתן לזוג המאושר
לרקוד את הריקוד האחרון שלו לחודשיים וחצי הקרובים? ואם גם ממש
בא להם הם מוזמנים לערבב לשונות...". לקח להם זמן להבין מה הוא
אומר ועל מי בדיוק הוא דיבר, ואז הם חייכו חיוך מאולץ והתחילו
להוציא דיסקים וקלטות מהתיקים. שי שם מוזיקה שקטה, והסתכל עלי,
ואז על אמיר, ושוב עלי, ועל אמיר, ככה שעה - יכלתי פשוט להשתגע
באותו רגע. אמיר התקדם לעברי בזהירות מפחד שלא לשבור שום
חרסינה בחנות הקטנה שבנינו לנו בשלוש שנים האחרונות, נזהר שלא
לעשות צעד אחד יותר מדי, או פחות מדי, או להגיד בטעות משהו לא
נכון, כל דבר, אני חושבת שיותר מכל זה הוא פשוט היה בטוח שאני
הולכת לפרוץ בבכי כי אני ידועה ברגישות שלי במצבים כאלה, והוא
באמת רצה את הריקוד הזה איתי, את הריקוד האחרון שלנו לחודשיים
וחצי הקרובים, אם הוא רק היה יודע שזה הריקוד האחרון שלנו אי
פעם...
העיניים שלי היו אדומות. רק אחר כך הבנתי למה שי בא אלי ואמר
לי שלא הייתי צריכה להתאפק וזה היה יכול להיות מאוד מרגש לראות
אותנו מחובקים ביחד, ואני בוכה על הכתף שלו, הוא סיפר לי שהוא
אפילו הביא מצלמה כדי לצלם רגע נדיר שכזה במידה ויהייה, אבל
אני הרסתי לו את התיאוריה.  בתכלס סתם הציקו לי העדשות, אבל לא
היה לי נעים להגיד לו.

אמיר נסע היום בבוקר, מוקדם מוקדם בבוקר, ככה שהוא מצתפה להגיע
לשם בערך בחמש בצהריים. הזמנתי את שי אלי, הרגשתי שהוא לא כל
כך רוצה לבוא, אבל כל כך רציתי לראות אותו, לדבר איתו, או סתם
רק לנשום את אותו האויר שהוא נשם, זה יכל להספיק. הוא אמר שיש
לו אימון והוא יבוא עוד מעט. גירשתי את את ההורים שלי, ואת אחי
הקטן מהבית והלכתי להביא סרטים מהוידיאומט, סרטים שאני יכולה
לראות רק עם שי, סרטים שבהם אני בוכה כמו ילדה בת 7 שאמא עזבה
לה את היד, ושי יכול לשבת ולבכות איתי ביחד, או לתת לי הרגשה
שהוא עצוב בדיוק כמוני רק שהוא בן וקשה לו להזיל דמעה. אמיר
למשל היה סתם יושב ומחבק אותי או מחזיק לי את היד, ואולי אפילו
היה מובך מזה שאני בוכה, ובכלל לא מבין על מה ולמה. הבאתי את
"רוקדת בחשיכה" זה סרט טוב כדי לבכות.

שי הגיע. "וואי, את תצטרכי לסלוח לי על הריח, פשוט לא היה לי
כח לנסוע הביתה ואז לבוא לפה, אכפת לך אם אני אתקלח אצלך?"
הנהנתי באדישות לא אדישותית והלכתי להביא לו מגבת. "יש שמפו על
המדף, וזה גם מרקח בו זמנית..." הוא הסתכל עלי וצחק "מה מצחיק
אותך?" התפלאתי "מה כל כך מצחיק ב..." ואז הוא הוריד את הכובע
והצביע על הראש שלו שהבריק מהקרחת הנוצצת שכסתה את, בעצם היא
לא כסתה כלום היא היתה סתם קרחת. "אמרתי לך שאני ואמיר הולכים
לגלח ת'ראש לפני שהוא נוסע לארצות הברית, את זוכרת את ההתערבות
שלי ושלו על למי השיער גדל יותר מהר?, אז הגענו למסקנה שזאת
הדרך הכי טובה לבדוק את זה, ושהוא יחזור מארצות הברית נראה למי
גדל יותר."
בזמן שהוא התקלח לקחתי תמונה שלו מהאלבום תמונות והסתכלתי בה
בעיון לבדוק אם יותר יפה לו עם שיער או בלי שיער. לבסוף הגעתי
למסקנה שזה לא כל כך משנה, הוא יפה עם ובלי שיער, וגם עם שתי
קרניים ענקיות על הראש. הרבה יותר יפה מאמיר, גם הרבה יותר
מיוחד, יותר שונה.
התיישבנו על הספה. היה לי נח. היה לי ממש נח, אני חושבת שאם
היו נותנים לי תנוחה שבה הייתי צריכה להשאר כל החיים זאת בטוח
התנוחה שהייתי בוחרת, ככה חבוקה עם שי, נוגעת לא נוגעת...
ראינו את "רוקדת בחשיכה" היה כל כך כיף... אני חושבת שאולי
אפילו ראיתי דמעה עושה את דרכה במורד הלחי העגלגלה שלו עד
לסנטר המושלם ונוחתת ישר על השמיכה שבה היינו מכורבלים. לאמיר
אף פעם לא הפריע שאני ושי היינו כל כך קורבים, לא כי הוא באמת
בטח בי, אלא כי הוא בטח בשי, הוא היה אפילו מפקיד בידו את
החיים שלו אם רק היו נותנים לו, הם היו מסוג החברים האלה שאמיר
ידע בוודאות ששי לא יעשה שום דבר, אפילו הכי קטן שיפגע בצורה
כלשהי באמיר. גם שי חשב ככה לגבי אמיר, אבל אני ידעתי שהוא
טועה, כי אמיר לא כזה בן אדם. שי כן - וזה מה שיפה כל כך, ומה
שעצוב כל כך באותה מידה, כי זה משאיר לי 0 סיכויים להיות אי
פעם עם שי אם אמיר ימשיך לאהוב אותי... כן, אני אוהבת את שי,
לא את אמיר, אני כבר לא זוכרת למה אני עם אמיר בכלל, אבל היתה
איזו סיבה. אני מן האהבה היחידה של אמיר, ושי כל כך יודע את
זה, אמיר אוהב אותי מגיל 3, ככה הוא טוען, שהוא ראה אותי בוכה.
הוא אמר לי שהמשפט "כשאת בוכה את לא יפה, את לא, יפה..." נכתב
על כל הילדות בעולם חוץ ממני, כי אני, גם כשאני בוכה אני יפה.
בזמנו זה נראה לי ממש רומנטי להגיד את זה, וזה באמת היה מאוד
רומנטי להגיד את זה, אחר כך התברר ששי חשב את זה עלי, ואמיר
סתם התלהב וגנב לו. לשי לא היה אכפת.

שי נרדם. היד שלו מונחת על הבטן שלי ברכות נעימה. אני לא רוצה
לזוז, הוא ירגיש ויתעורר ואז יגיד לי שהוא הולך לישון על הספה
השניה, וזה בסדר ושאני אשאר כאן. הוא לא מהאנשים שאוהבים מגע
אינטימי שכזה. הוא גם מסוג האנשים שיחכו עד לרגע המתאים בדיוק,
נגיד הנשיקה הראשונה שלו היתה בערך בכיתה י"א אבל עם מישהי
שהוא באמת אהב, אמיר התנשק עם איזה אחת שהוא פגש יום אחד
במסיבה והיא היתה גדולה ממנו בשנתיים וגם מספיק שיכורה כדי לא
לדעת כמה זה אחד ועוד אחד, ואמיר נראה טוב, לפחות מספיק טוב
בשבילה באותו הרגע אז לא היה אכפת לה. אמיר נחשב ל"סטאד" של
העולם למשך שלושת הימים שבאו אחר כך, והיא עוד היתה גדולה ממנו
באיזה שנתיים ככה, אז בכלל... אני זוכרת שאפילו שי התלהב מזה,
אבל לא עד כדי כך כדי ללכת ולעשות את אותה השטות, הוא מהאלה
שמחכים בסבלנות עד שזה מגיע... הנשיקה הראשונה שלו היתה עם
מאיה. הייתי עפם חברה שלה, כן אפילו חברה טובה, אבל דברים
משתנים אנשים וגישות, והדרכים שלנו התפצלו לכיוונים שונים
לחלוטין. שי אהב את מאיה, היא מן שברה לו את הלב, אני חושבת
אפילו שזה למה רבתי איתה, כי היא פגעה בו. היא פגעה בשי. הדבר
שאני נמנעתי ממנו מאז שאני מכירה את עצמי, כל צעד שקלתי
פעמיים, פעם אחת כדי לבדוק אם כדאי לי ובפעם השניה לבדוק אם זה
יכול לפגוע באיזה שהיא צורה בשי. מאיה פגעה בו, ומה שהכי הרגיז
זה שלא היה אכפת לה. אני זוכרת איך הוא היה שבור, ושום דבר
בעולם הזה כמעט לא יכל להוציא אותו מזה. המילה כמעט אומרת
המון. מאיה'לה חזרה ביציאה שהיא ושי יכולים לנסות שוב כי אולי
זה כן יעבוד בכל זאת. שי שמח. הוא ידע שהיא לא אוהבת אותו- אבל
הוא אותה, וזה מה שהיה חשוב. אחרי פחות משבועיים היא כבר בגדה
בו עם שניים בכיתה י"א. אנחנו היינו אז בכיתה ט'.

הוא הזיז את היד מהבטן שלי. היא עכשיו מונחת על המשענת של
הספה. עולות לי בראש מחשבות על אמיר, לא טובות - לא רעות, סתם
מחשבות. מחשבות רגילות על ילד רגיל. הוא בטח כבר שם, נהנה,
הגיע לאכסנייה שלהם, פגש איזה "כוסית" ועכשיו מנסה לפלרטט
איתה, ואני כאן מנסה שלא לחשוב על שי, והוא חושב שאני חושבת
עליו, אבל הוא טועה, וגם לא אכפת לו שאני בטח חושבת עליו
עכשיו, כי לו יש את ה"כוסית" שלו. ועכשיו הם נכנסים לחדר,
ואמיר מוציא מהר גרב מהתיק מנפנף לה עם הגרב ביד. היא מהנהנת
בחיוך שובב, והוא רץ ומניח בעדינות את הגרב על הידית של הדלת
ונשכב על המיטה. כאן כבר הפסקתי לחשוב על אמיר, הוא פשוט לא
מעניין, אפילו ה"כוסית" שלו יותר מעניינת ממנו. נרדמתי.

בוקר. אמא שלי במטבח מדברת עם שי, מנסה להרשים אותו בהכנת
הפנקייק המפורסם שלה, שי אמר לי שמאז שהוא זוכר את עצמו אין
פעם אחת שאמא שלי לא נסתה להראות לו שוב ושוב איך היא יודעת
להפוך את הפנקייק באויר ולהפיל אותו על צדו השני בדיוק באמצע
המחבת. הוא אמר לי שהוא כל פעם עושה את פרצוף ה"אני מודהם" שלו
מחדש, והיא שמחה. נכנסתי לשירותים והסתכלתי במראה. אין לי
פרצוף של בוקר, יש לי פרצוף שאומר "חבר שלי טס אתמול לחודשיים
וחצי ואני עצובה תתחשבו בי". אבל זה בעצם סתם כיסוי לפרצוף
האמיתי שלי שאומר "היי יש לי חבר ואני לא אוהבת אותו, ולא
מספיק זה אני מאוהבת בחבר הכי טוב שלו שמאוהב בחברה הכי טובה
שלי לשעבר". כמובן שיש גם את העובדה שגם אם החבר הכי טוב יפסיק
לאהוב את החברה הכי טובה שלעבר זה לא אומר שהוא יהייה איתי.
אבל את זה הפרצוף שלו לא מצליח לבטא.

שי הלך הביתה. טוב שכך. אני צריכה לחשוב לבד מה אני עושה עכשיו
איתו, או לא איתו, או מתי אני אומרת לאמיר, ואיך אני אומרת לו,
ואולי אני בכלל אשלח את שי? לא. לשלוח אנשים זה לא אופציה
בכלל, אמיר יצטרך לשמוע את זה ממני. אני אחכה שהוא יתקשר ואז
אני אדבר איתו, כן אני אחכה. אני אכתוב לו מכתב, מכתב הכנה
שכזה, מכתב שבו יהייה כתוב שזה לא נראה לי הולך וממש חבל ואני
לא יודעת מה לעשות, ואז אני אביא את המכה הגדולה שזה נגמר.
לפחות מצדי. איך אני אגיד לשי? מה אני בדיוק אגיד לו, הוא
יכעס, אני יודעת שהוא יכעס, הוא לא מצפה לזה אפילו בחלומות הכי
מטורפים שלו הוא לא היה מעלה את זה על דעתו. אני נזכרת בריקוד
האחרון שלי ושל אמיר, הרגשתי את דפיקות הלב של אמיר, איך הן
מיהרו לדפוק עוד לפני שהתחיל הריקוד, ואיך הן האטו עם המנגינה,
ואיך שדפיקות הלב שלי לא השתנו בגרוש לאורך הריקוד ואחריו,
ות'אמת גם לפניו. כששי בא דפיקות הלב שלי החלו להאיץ לאט לאט,
כאילו הן אכלו איזה אנרג'י סנאק, ושהוא הלך הן חזרו לרגילותם
הרגילה, כאילו אני נמצאת עם אמיר שוב. זה מה שמפריע לי בו, הוא
רגיל מדי בשבילי, או בשביל כל אחת. הוא מהאנשים היפים והשובים
האלה, שכיף להיות איתם עד שנמאס, אבל גם כשנמאס דוחים את השיחה
הזאת של ה"יטס אוו-בר". שי לעומת זאת, שי מיוחד, היו מבקשים
ממני לתת דוגמא למיוחד שי בהחלט היה מתאים בשביל ההגדרה הזו.
שי גם יפה, וגם חכם, ויודע מה להגיד בדיוק מתי שצריך, ומה לא
לעשות, ומה כן, הוא גם שובה - כמו אמיר, רק יש בו יותר עומק,
עומק שאפילו אם תכיר אותו כל החיים לא תצליח להגיע אליו עד
הסוף, הוא גם מעניין ומרתק במיוחד, ויש לו תמיד מה לספר, ואם
לא הוא ממציא, כן ממציא. אמיר מרובע, הוא לא יוצא מהמסגרת, אני
צריכה מישהו משוגע, שישנה אותי עד הסוף. מאז שאני מכירה את
עצמי אני אותה עצמי, אותה אחת שום שינוי, אוי גבהתי קצת,
והתבגרתי, אבל זהו, שום שינוי חד שייתן לי פרספקטיבה על דברים
בצורה שונה, ואני צריכה אותה,את הפרספקטיבה הזאתי, ואמיר לא
מספק לי אותה, הוא לא יכול פשוט. עכשיו אני סתם מחפשתל
יתירוצים כדי לתת לעצמי להרגיש יותר טוב, סתם כדי שתהייה יל
סיבה טובה להפרד ממנו בלי להרגיש גועל נפש, אבל זה לא יעזור כי
אני כבר כלבה, כלבה של ממש, איך יכלתי לעשות את זה
לאמיר?.......?

שבוע אחרי זה נפרדתי מאמיר, הרגשתי שוב את אותה הרגשה של הקלה
כמו שהיתה לי כשהוא נסע, גם חשבתי לעצמי שאני עושה לו טובה כי
עכשיו הוא חופשי לעשות מה שהוא רוצה עם כל 'שרמוטה אמריקאית'
שתבוא בלי להרגיש אפילו רגשי אשם מיותרים, ושאני לא יכולה
לעשות לו את זה פעם אחת שהוא נמצא בארצות הברית וכבר יש לו
הזדמנות...השיחה היתה שיחה רגילה כזאת שיחה של שני חברים שאחד
מהם לא יודע מה הולך לקרות...

"הלו?" עניתי בטון רגיל לטלפון שהיה לו צלצול רגיל
"הייייייי!!!!!" שמעתי צעקה עזה מהצד השני של השפורפרת "אמיר!"
מעמידה פני שמחה "מה קורה?" מופתע קצת מהשאלה הוא ענה לי "
וואי איך אני מתגעגע, אין לך מושג, כל כך יפה כאן יש כאן נוף
מדהיםוספסלים כאלה שאנ יואת תמיד אוהבים לשבת עליהם ולדבר,
ולהחזיק ידיים" אוקיי זה לא הזמן המתאים - חשבתי לעצמי "באמת?
איזה חמוד אתה! מה קנית בסוף לאחותך?" נראה לי הרסתי לו את
המוזה, כי לפי איך שזה נראה הוא היה יכול הלמשיך לדבר איתי על
הספסלים עוד איזה חצי שעה לפחות, "אהה, סתם את התמונה של ג'ימי
שהיא לא הצליחה להשיג בארץ, וקניתי לה ספר גיטרה שהיא
ביקשה...ראיתי כאן דברים ממש חמודים וגם..." "תגיד, מה השעה שם
עכשיו?" קטעתי אותו בגסות רוח, לא עניין אותי מה היה לו להגיד,
גם לא עניינה אותי השעה, אבל סתם ניסיתילשנות נושא לשיחה הזאת
לפני שהוא יתחיל להגיד לי שהוא קנה לי מלא דברים והוא כבר מחכה
לראות אותי והכל... "אההה, 12 בצהריים, אנחנו עוד מעט הולכים
לאכול ארוחת צהריים, יש כאן המון דברים מוזרים את יודעת?" כן
אני יודעת, מה? מאיפה אני אדע לעזאזל? "איך אני מקנאה בך
מש..." "איך מתאים שתהיי פה עכשיו את יודעת, היינו יכולים
להנות כל כך..." הוא קטע אותי, אני רציתי להגיד משהו והוא פשוט
לא נתן לי לדבר, זה הרגיז אותי, וסף העצבים שלי כבר הגיע כמעט
לשמיים, החלטתי שזה שנגמר לי מהכל ואני חייבת להגיד לו עכשיו
כי אם לא אני אצטרך לשמור את זה עד סוף החופש "אמיר, אני צריכה
להגיד לך משהו" נשמתי לשניה "תקשיב רגע לפני שאנחנו מנתקים,
אני רוצה להגיד לך שנראה לי שנכנס פיל...וזה נהרס..." אני
ואמיר כבר בשנה שעברה קראנו לחברות שלנו חנות חרסינה קטנה,
וכמו בריקוד שהוא נזהר לא לשבור כלום, אז ציפיתי שהוא יבין
שהוא הפיל..." מה? לא שמעתי אותך טוב, אבל תקשיבי רגע אני הולך
לאכול, יהרגו אותי ואת אלי כאן אם לא נלך עכשיו, אז ביי ואני
אוה..." איזה עצבים שבעים דברים עוברים לי בראש עכשיו שבעים
דברים שיש לי להגיד לו ואני צריכה להחליט איזה מהם אני צריכה
להגיד לו עכשיו מאית השניה לפני שהטלפון מתנתק "אמיר חכה!"
צעקתי לו, " אמיר אתה הפיל". השיחה התנתקה. אני כל כך כל ךכ
מקווה שהוא הבין, ניסיתי למצוא שתי מילים שיתארו את המצב, שתי
מילים פשוטות שיוכלו לתת לו תמונה כללית על מה שהולך כאן, אני
מקווה שהוא קלט...

דיברתי עם שי עכשיו. הוא סיפר לי שאמיר הבין, והוא גם קצת כעס
עלי כי אני לא סיפרתי לו כלום על זה. הסברתי לו שהוא חבר שלו
ולא יכלתי להגיד לו שום דבר על זה כי זה היה קורע אותו אם
להגיד לו או לא. שי לא אמר שום דבר על זה שאמיר שבור או משהו
"אני מניח שזאת לא ההרגשה הכי טובה שבעולם אבל אמיר חזק, הוא
בארצות הברית ואין שום דבר שיהרוס לו את הטיול הזה, אני מאוד
מקווה שגם זה לא..." שוב הרגשת החרא מצמררת לי את הגב, ומחשבות
מתחילות להתרוצץ כמו משוגעות בראש שלי מנסות להתמיין למחשבות
טובות ורעות, אבל הרעות מנצחות, הן משתלטות עלי. אמיר עצוב
(קצת?!?) ושי כועס עלי, עלי, על זאת שאוהבת אותו... ואני,
נשארתי בלי ידיד הכי טוב ובלי חבר.

אמיר חזר.

יצא לנו לדבר קצת, לא הרבה אבל מספיק בשביל שהוא ימחיש לי כמה
הוא כבר לא אוהב אותי, ושיש לו חברה חדשה. שי החליט שהוא אומר
למאיה שהוא עדיין אוהב אותה, והתמזל מזלו והיא חשבה על זה
והגיעה לזה שגם היא בעצם אוהבת אותו. ואני סתם כאן לבד, מחכה
ששי ומאיה ייפרדו, ואז אולי הוא יאהב אותי חזרה...