ואתה שוקד על המחקר החדש שלך: משהו כמו
"התסכול הארוטי ביצירתה המוקדמת של עדה נוימן".
לפני כן היו "עדה נוימן וקבוצת רוחות הצפון",
"השפעתה של עדה נוימן על הפואטיקה של אבידן
בשנות השבעים", או "השפעתו של אבידן על נוימן",
מה זה משנה מתי. אתה מקריא את שיריה
לסטודנטים אדומי העיניים, בקול שאיבד צבע, נפח, תדר וגובה,
וחש תסכול ארוטי. נוימן מתה.
היא לא שרדה את שנות השמונים, היא היתה חולה ולא היה לה כוח
ללכת להפגנות של שלום עכשיו. מלחמת לבנון וכו'
לא השתקפה בעיניה המיוסרות. אפילו לאבידן
לא היתה השפעה עליה, ואתה יודע את זה.
בנזונה.
מתישהו, באלף תשע מאות שישים ולא כל-כך הרבה,
הלכת איתה בגשם, הקראת לה שירה משובחת,
היא הקריאה בחזרה, הכינה קפה תורכי,
שכבה איתך מספר חד-ספרתי של פעמים -
אולי שבע או שמונה - וצעקה שאתה שמרן,
רטרוגראד, מפגר, קונסרבאטור. היא צדקה: עובדה
שאתה חי. נוימן מתה. אתה חוקר
את יצירתה המוקדמת. מנתח את המאוחרת.
בנזונה, היית צריך לקחת
איתה את הכדור ההוא, היית צריך לצאת איתה למסע.
זה לא מוות ולא מטאפיסיקה מזוינת, זה
סמים פסיכדליים, אידיוט. היית צריך לדעת על אילו
הזדמנויות מותר לוותר ועל אילו אסור.
הסטודנטים שלך מעריצים את נוימן - שלא בצדק -
המתה - שלא בצדק - ומדלגים עליך. בצדק גמור.
הם יודעים שנוימן זרקה אותך אחרי חודשיים,
שיש לך קריירה אקדמית מפוארת, שאתה חוקר
את נוימן בתום לב ובנקיון כפיים, רק משום שאינך יכול
לשכוח אותה, שאתה מגלה פרטים מלוכלכים בראיונות -
מועטים מדי, מחמת קוצרו של הקשר
ואורכו הרב בהרבה של התסכול הארוטי
שלך. חלק מהם מתים לצעוק לך: "פרופסור בנזונה, תתמודד: תתרגל:
נוימן מתה! נוימן מתה! נוימן מתה מתה מתה מתה מתה!"
אבל אין להם כוח. ישר על הזין שלי.