"... כל מי שמיועד לגיבוש צנחנים ודובדבן, להסתדר בשלושה
טורים. ותעשו את זה מהר. עכשיו! ..."

זהו. ארזתי תיק ליומיים, הכנסתי הכל (מניסיון, אם לא מכינים
רשימה לפני, תמיד שוכחים משהו. משהו חשוב... מטען לפלאפון,
למשל...),
כולל בגדים להחלפה, בגדי ספורט, פק"ל מקלחת-גילוח-צחצוח ואת
עצמי. הכי חשוב.
כמו שעון, יצאתי מהבית בשש, כדי להספיק את האוטובוס של שש וחמש
דקות, ובאמת הספקתי.
"לתל השומר? לדובדבן??? שיהיה לך בהצלחה, אחי! " צעק הנהג,
כשפילסתי את דרכי לפנים האוטובוס.
"תודה, בקרוב אצלך! " חייכתי אליו, והתחלנו לנסוע.
זהו, מתרחקים מהבית, מתרחקים מהשכונה.

משום-מה, בכל פעם שהייתי צריך לנסוע למקום כלשהו, הבטן שלי
התחילה לדבר. ל-צ-ע-ו-ק!
"זה שום-דבר", הרגעתי אותה, "סה"כ גיבוש לדובדבן וצנחנים..."
ולרגע שמתי-לב, שאני מרגיע את עצמי (או לפחות מנסה...) יותר
ממנה,
אז הפסקתי עם זה.   והמשכתי.   "... אתה יכול לצאת מתי שבא לך,
אף אחד לא כופה את זה עליך, אתה יודע!...". כמו טמבל, התחלתי
לדבר עם עצמי. דו-שיח מתמשך ומתארך, של שי עם עצמו. לבד.

עצירה. פתיחת דלתות.

"תחנה מרכזית" הכריז הנהג בקולי-קולות, אולי כדי להעיר את כל
הישנים, אותם אנשים שקמים כל בוקר, בוקר-בוקר, ויוצאים
לעבודה.
שגרה זה רע, אמרו אנשים חכמים מאתנו, אבל מה נשאר להם כבר
בחיים? הרי במילא, מישהו יצטרך לפרנס את הבית, ובמילא, אין להם
משהו אחר לעשות, אז הולכים לעבוד בבוקר.  כל-בוקר.
ירדתי מהאוטובוס, והתקדמתי לכיוון התחנה המרכזית. שמתי לקבצנית
שקל בקופסה, בשביל המזל. שיהיה.

הגעתי לתחנה המרכזית, ופילסתי את דרכי ישירות למודיעין, בתקווה
לקבל תשובה, על שאלה שכבר מזמן רציתי לשאול, ואף פעם לא היה לי
את מי: "סליחה, איזה קו מגיע לתל-השומר??" וחייכתי כמו אריה,
עם שיניים לבנות, מסודרות כמו קוביות דומינו (טיפול השיניים
הזה עלה לי 16,000 שקל, אז שאני לא אנצל את זה??  :-) ),
וחיכיתי לתשובה.
וחיכיתי. וחיכיתי וחיכיתי. וחיכיתי וחיכיתי וחיכיתי.
זה היה נראה לי מוזר, כי חשבתי שהיא מדברת אלי, אותה מודיעינית
זקנה, אבל היא דיברה חלש מאוד, ולא למיקרופון, והתקשתי להבין
אותה, אז שאלתי שוב, בתקווה לקבל סוף-סוף תשובה.
"סליחה, אולי את יודעת איזה קו מגיע לתל השומר?", שאלתי שוב,
ולרגע חשבתי שזה היה דבילי לחלוטין להוסיף את המילים "אולי את
יודעת", כי היא חייבת לדעת. אם-לא-כן, היא מזמן הייתה
בבית-אבות, ולא פה, עוזרת לאנשים בתור אשת-מודיעין (לא. השם
הזה מכובד מדי בשבילה "אשת-מודיעין". לצורך העניין, נקרא לה
"מודה").
אותה מודה התעצבנה עלי, וסיננה במבטא רוסי כבד: "ילד, אתה לא
רואה אני מדברת בפלאפון???". לא! לא ראיתי! באמת שלא! עם כל
השיער שהיה לה, היה קשה לראות את הפלאפון. וחוץ מזה, היא קראה
לי ילד, לא? נהההה.... בטח לא שמעתי טוב.
עברתי עמדה.

"שלום, איזה קו מגיע לתל-השומר?" שאלתי את האיש הנחמד בעמדה
החדשה, וסוף-סוף, אחרי שנים של ציפייה (כן, בטח!) קיבלתי את
התשובה המיוחלת: "קו 400, ילד". ילד?!  התכוונת אלי? הסתובבתי
לרגע אחורה, לראות למי הוא מדבר, אבל לא היה אף-אחד שענה
להגדרה "ילד", מלבד...
רציתי לצעוק לו שאני הולך עכשיו לגיבוש צנחנים ודובדבן, ואני
כבר לא ילד, ועוד מעט חייל, אבל ויתרתי על זה לבסוף.
הגעתי למסקנה שזה יהיה משפיל ולא-חכם, לצעוק את זה בתחנה
המרכזית, ושכולם יסתכלו. אולי פעם, כשיזדמן לי, אני אצעק את זה
בתחנה ליד הבית.

ניגשתי למסוף של קו 400 (זה שנוסע לתל-השומר, כן?), והמתנתי,
עד שהגיע האוטובוס.
נסיעה... נסיעה... נסיעה... והגענו.
מחלף אלוף-שדה, נעים מאוד, אני שי. התברר לי (עם עוד כמה
"ילדים" כמוני), שצריכים לקחת אוטובוס נוסף (קו מספר 3, למקרה
שתהיתם...) שלוקח אותך עד למחנה, אז המתנו כולנו, ביחד, ועלינו
עליו.

יוווו.... כמה חיילים, ו.... הממממ.... החברה שלי (היי
אלינורה!) לא תאהב את זה, אבל שיהיה: יווווווווווווווווו
?!#@#$#@%$  כמה חיילות!  (-:
נרגעתי.
כמו שכבר ניתן להבין, הגענו לתל-השומר. הצגתי את הזימון שקבלתי
בדואר, בפני הש"ג בכזו התלהבות (חשבתי לעצמי אם לומר לו שאני
הולך לגיבוש, והוא סתם ג'ובניק, אבל ויתרתי על זה. חסתי על
הפרצוף שלי...), שהתנפצה בכזו מהירות, כשהוא הודיע לי ללכת עד
הסוף ישר, ובצומת הבא ימינה.  אז הלכתי(נו. אני וכל ה
"ילדים").
הגענו, סוף-סוף, למחנה המיועד, והמתנו.
לבסוף, הגיע המפקד של כולנו, ונתן שיחת תדרוך, ואחריו הרופא של
המחנה (שהסביר למה חשוב שיהיה לנו פיפי לבן, ולא צהוב, וכמה
חשוב לשתות הרבה מים, בעיקר בלילה...), ועוד מישהו, שכנראה לא
היה כל-כך חשוב, אז אני ממש לא זוכר כרגע מה היה התפקיד שלו.

חולקנו לארבע קבוצות, עם ארבעה מפקדי קבוצות מתלהבים, והלכנו
לשבת במקום מוצל (אחרי שכולנו נהיינו סטייקים Well Done!).
קיבלנו שאלון רפואי למילוי, וזה הלך בערך ככה: בלה בלה בלה
למעלה, בלה בלה בלה למטה, ובאמצע כמה שאלות, כמו "האם נטלת
סמים אי-פעם?". רציתי למלא שכן (ואני לא!  באמת!), אבל זה היה
אינפנטילי לחלוטין, אז ויתרתי. וחוץ מזה, מי היה מודה שהוא
נוטל סמים?!
עוד כמה שאלות על העבר שלך, כמה אנשים מהמשפחה שלך מתו (הם
הורגים אותם מראש...), כמה מהם חולים כרגע, ובמה, וכדומה.
סיימנו למלא את השאלון, ושוב המתנו.

חיכינו בחוץ לפחות שעתיים, אז התחלנו לדבר, כל אחד עם מי שישב
לידו.
לפתע, שמתי לב למשהו מוזר. אני, קטנצ'יק כזה, יחד עם עוד 200
סוסי-הרבעה, שוורים, שכלום לא יעצור אותם, מנסים לעבור גיבוש.
מיותר לציין, שידוע מראש, מי יעבור, ומי לא. בעעעעעע.
נורא הצחיק אותי, שזה שישב לידי, היה נורא נחמד, והציע לי
"חטיף". אמרתי ש "לא בא לי", ו "תודה בכל זאת", אבל "אני אקנה
כבר אחרי זה משהו", אז הוא ויתר.
מה שהדהים אותי בכל הקטע הזה, שהוא הוציא את ה "חטיף" שלו:
חטיף אנרגיה (!!!). אאמממממממממממאאאאאא!!

אני היחיד שהביא סנדביץ', במקום פחיות תרד?!

אחרי שעתיים של המתנה (!), נכנסנו לחדר גדול, שהיו בו מדים
(שאותם היינו צריכים לבחור, אחרי הסמול-טוק עם הרופא, והמון
אנשים ערומים (?!).
"כולם להתפשט (טוב, נו...), להוריד נעליים (יאללה, בסדר...),
גרביים (בעעעע! יהיה פה סרחון. אתה בטוח?), חולצה (זה הכרחי?),
ומכנסיים, ולהישאר רק עם תחתונים (נו, טוב, אם אתה מתעקש...)."
... ... ... ... אהההההההההההההההה!  אני בחדר גדול, עם עוד
מאתיים איש, ופתאום כולם (!!) ערומים. רק עם תחתונים (אוקיי,
חברה נחמדה [אלינורה!] עכשיו זה תורך... תחזירי לי!) ו...
ו.... וזהו! כלום לא בנוסף.

הרגשתי כמו במסיבת הומואים גרנדיוזית, עם כמה מפקדים שמסתכלים
מהצד, ונגעלתי. קיבלתי בחילה. חיכיתי לרגע שיבוא המישהו
המיוחד, ויכניס את המה-שמו שלו בי, בטענה ש "זה היה בטעות" ו -
"רבאק, דוחפים אותי מאחורה".
למזלי, זה לא קרה. (-:
בכל מקרה, המתנו חצי-שעה בתור, עד שהגיע התור שלי:

חובש: שם משפחה?
שי: איקס.
חובש: זומנת להיום?
שי: כן. (דההההה!)
חובש: תביא לי את היד שלך (מודד דופק).
חובש: תחזור לטור האמצעי (הייתי בימני..) לסוף, ותמתין לרופא.
שי: דוקטור, אני אחיה?  (-:
חובש: מספיק להתפלצף.

חזרתי לטור האמצעי, והמתנתי עוד (!!) שלושת-רבעי שעה, עד שהגיע
התור שלי להיכנס לרופא.

רופא: שלום שי, איך אתה מרגיש?
שי: בסדר... קצת כואב לי הראש, אבל זה יעבור עם השלוק קולה הבא
שלי.
רופא: שי, תעמוד בבקשה על המשקל, ותגיד לי מה אתה רואה?
שי: (עומד על המשקל) מספרים.
רופא: ועכשף (מבטא רוסי!  :-) ) ברצינות?
שי: 59 קילו, ושאלוהים יעזור לי.
רופא: טוף, תראה שי, אני חושב שאתה לא כשיר להיות בגיבוש היום,
וכדאי שתחכה לפעם הבאה.
שי: לא לא לא... הכאב ראש הזה יעבור, באמת!
רופא: לא לא לא... חבל להסתכן. לפני שנתיים, מת פה חייל, ממכת
חום.
שי: אוף, מה אתה משווה?!
רופא: חוץ מזה, שיש לך דלקת בעין (אני לא אמרתי לא! המניאק ראה
לבד!), וגם סעיף רפואי של ניתוח. חכה לגיבוש הבא.
שי: תודה באמת!

הלכתי הביתה. והתחברתי לאינטרנט. אוף.