חדרו אותה פנימה,מי שהיו שלושה לוחמי ממסד לשעבר, היום  רוצחים
בשכר.
בקלאסה, עם עקרונות .
בודקים כל תיק לגופו,
אולי כדי לשכנע עצמם שהם עושים איזשהו צדק חברתי,
בסה"כ  חבר'ה על רמה, גם מקצוענים של ממש.
שכבתי על המיטה המצויינת , צפיתי בטלוויזיה ודפדפתי בעיתון,
הבנתי שזה הסוף, כל שנותר לי הוא לבחור תנוחה כזו
שהאינבסטיגאטור שיגיעו אחר כך יראו ראשונים. קצת אחריהם או
לפניהם... יגיעו צלמי העיתונות.
צלמי המקומון יצלמו בלי חשבון את פצע הכניסה הנוטף של הקליעים,
הורדתי חולצה, אין לי במה להתבייש, גוף מצויין, מוצק ושרירי.
הנחתי את הכריות מתחת לעורף, הסתכלתי על שרירי הבטן שלי בפעם
האחרונה.
בעטו בדלת חדרי הסגורה,
הסתכלו עלי שלושתם מכוונים את אקדחי הסי זד 9 הארוכים .
התמקדתי בלוע האקדח, נדמה היה שכל אחד מהם כוון אל נקודה אחרת,
כמו שקיוויתי.
שלושה קליעים באיזור החזה, אף אחד מהם לא כיוון לראש.


"אנחנו לא יורים על אף אחד מקדימה רק בגב, קלטנו כבר שמתאים לך
למות אבל תסתובב",
"בחיים לא מסתובב עניתי לקטן שבחבורה".
"אז תשאר בחיים",
" אתם לא מפחידים אותי" קראתי תגר.
כוונו האחד לרכתו של השני ובתזמון בלתי אפשרי סחטו שלושתם את
ההדק.
גם כשהגיעו החוקרים, אותי הטריד עניין התזמון, איך יכול להיות
למרות שהיו מקצוענים של ממש. החוקרים הענייניים וחסרי המעוף
התעניינו בדברים אחרים לגמרי...ראו בי מטרד, עברתי אחד, אחד,
ניסתי לעניין מישהו  בפלא התזמון הבלתי אפשרי...אחרי שהפגינו
מוטרדות מהעניין שהעליתי, עברתי לשוטרים הזוטרים, אילו שנקראו
לעשות סדר בסקרנים שהגיעו לזירת הירי.
גם כשראיינו אותי לעיתונות, דברתי רק על פלא התזמון הבלתי
אפשרי, עד היום הוא מטריד אותי.

http://stage.co.il/forum/post.php?f=5