כבר מזה לילות ארוכים אני לא ישנה, כלומר, לא ישנה שנת ישרים,
מתעוררת בבהלה, מסתובבת בחדרים מתבוננת בטל המתאגל על הצמחים
המעוצצים באדן חלוני. פעם שאלתי מישהו אם המצפון שלו נקי הוא
השיב לי בחיוץ ציני שלא, אבל שהוא ישן בהתאם לכך בלילה. אני
חושבת שדווקא המצפון שלי יחסית נקי, זה לא שרצחתי את השינה
ובכל זאת, השינה ממני והלאה.
בין השכמה לא רצונית לאחרת, אני סוכמת שעות שינה סבירות
ומבטיחה תפקוד תקין בשעות העבודה.
בהתחלה בכלל לא הייתי מוטרדת, חוסר התייחסות מבוטלת לגורם
שמונע ממני שינה ואפשר שהייתי ממשיכה לנקוט בביטול לולא
גילוייה של תופעה מטרידה נוספת.

כמו הממציא הדגול, גם הגילוי שלי היה במקלחת (המממ טוב, שלו,
היה מן הסתם באמבט) תחת זרם מצליף של מים, צרבה בי ההכרה
אאורדיקנית כואבת לאורכן ועומקן של שריטות מאדימות וצורבות
ששורטטו בקו ירכי .
במבטי צרוב הסבון העמקתי חקר אפידרמי, שתי אפשרויות נפסלו מייד
מעל הפרק. כסוסת ציפורניים, זו בטח לא הייתי אני, במזיד או
שלא. זה בטח גם לא היה מישהו אחר, שכן האחרון נבעט לפני
חודשיים אל מחוץ למיטה, לדירה ולחיים שלי.
נפלא, אווירה מותחת העכירה את המראה באדים אגאתיים כריסטיים,
קונניים דויילים שכאלה ואפילו חשבתי ששמעתי נביחה בסקרווילית
מקפיאה שכזו.
ושוב נביחה יובבת שכזו, זה החתול השרודנגרי שלי שיילל, מיהרתי
לחתום את זרם ההצלפה הבוקרי שלי, התנגבתי בזהירות שלא לפצוע את
השריטות ויצאתי מלופפת במגבת ובהכרה חדשה.

הטפטפתי כל הדרך המרצפתית המייללת, עד לקופסא וסיננתי לו בשקט,
שהוא חתול רע מאוד וזה שנאלצתי לסגור אותו בקופסא (כמובן,
מטעמי מחקר אובייקטיבים לחלוטין) לא מקנה לו שום סיבה להעמיק
בי טרפיו בזעם נוקטורני שכזה.
דיברתי אליו בשקט , אבל ידעתי שהוא מסכית אוזן משולשת
ושהוויסקר שלו מעוקל בחיוך סומר. הזהרתי אותו שבפעם הבאה, לא
תהיה לי הסבלנות להמתין למדוד את חתוליותו הערטילאית בסכום כל
המצבים האפשריים ושאני עלולה לפתוח את הקופסא לוודא סטטיות
חתולית דוממת.
אני חושבת שהוא הקשיב לי, כי הוא הפסיק ליילל, הגשתי לו מנת
בוקר והוא המהמם בהנאה מתוך הקופסא.

בלילה, לפני שנרדמתי גיששתי בחושך לוודא שהוא סגור היטב בתוך
הקופסא, התבוננתי בו מבעד לחורים שניקבתי בקופסא וראיתי שהוא
ישן בחתוליות גמישה שכזו, חייכתי וחזרתי למיטה.
בבוקר במקלחת, התאדמו להן שריטות חדשות, זהו, מלמלתי לעצמי, זה
הסוף החתולי שלו אבל כשיצאתי סמוקה מהמקלחת החמה לא עלה בידי
לממש את איומי מיום האתמול.
ביליתי את כל אותו היום במחשבות, מה עלי לעשות עם הוד
ערטילאיותו לבסוף החלטתי למסור אותו לתום, בנם של  הרוזנברגים
מקומה ראשונה.
יאמר כאן ועכשיו, כי לא מאהבתם של אלו או של זאטוטם זב החוטם,
החלטתי אשר החלטתי, מה גם שמה שהרוזנברגים לא יודעים, בסיכומו
של עניין לא יזיק להם (או שאולי כן?).

הנמשים של תום קרצו כשמסרתי לו את הקופסא המנוקבת, הוא חייך
חיוך שבור שיניים ואמרתי לו לשמור טוב טוב על החתול ולהזהר שלא
להוציא אותו מהקופסא. חשבתי לעצמי, למה בכלל לטרוח, ממילא תום
הוא שטן בהסוואה של ילד והיה לי ברור, שהדבר הראשון שתום יעשה
זה לפתוח את הקופסא ולשחרר את החתול שלי .
כשהוא יצא, חתמתי אחריו את הדלת ודאגתי לסגור היטב את החלונות.
הלילה הזה יהיה ליל חתולים עקוב מדם, כי ככה זה כשפותחים
קופסאות שנועדו להיות סגורות.