עכשיו כשאני יושבת ובוהה במסך הריק אני מנסה להזכר איך הרגשתי
אז. הייתי כמעט לגמרי לבד (גיל היה בעבודה מבקר עד ערב לפי
המסורת היפנית) בעיר שאני לא מכירה, עם תינוקת בת 8 חודשים,
בלי אינטרנט ובלי אפשרות להתקשר לארץ יומיום. ההרגשה החזקה
ביותר היתה של ניתוק. על הצד הטוב והרע שבו. ניתוק במשמעות של
פרישת כנפיים והמראה מהקן (סוף סוף) וניתוק במשמעות של לשמוע
חדשות מהארץ בעיכוב של שבועיים כשקיבלתי מכתב מהמשפחה או
החברים.

הרגשה נוספת היתה של אנלפביתיות. ללכת ברחובות טוקיו ולראות את
בתי הכל-בו הגדולים ועליהם שלטים ענקיים באותיות קידוש לבנה
שבהם מסופר על מה בעצם?
פתאום קלטתי שידיעותי המפליגות בשפה האנגלית, הצרפתית, העברית
לא מסייעות לי כאן. בלית ברירה ארזתי את בתי במנשא הגב שלנו
וירדתי איתה לגן השעשועים שהיה במרחק עשר דקות הליכה מביתנו.
הפקדתי אותה בארגז החול כשאני מתבוננת בתדהמה קלה כיצד היא
חוטפת מילדים יפניים מנומסים את הכף, והדלי שלהם, שהיו יפים
יותר משלה, ובלי ניד עפעף מתחילה לשחק בחול. "מאיה" אמרתי לה,
"זה לא יפה לחטוף מאחרים", שחקי בכף ובדלי שהבאתי לך מהארץ".
אבל לא היה עם מי לדבר. מאיה כבר היתה עמוק באמצע המשחק. שתי
אמהות יפניות מנומסות נדו לי בראשן לשלום, והורו לילדיהן לשחק
עם הכף והדלי המיותמים שלנו שמאיה הותירה ללא שימוש בארגז
החול.
"מאיפה אתם?" התעניינו אצלי (להפתעתי באנגלית שוטפת) "ואיך
קוראים לבנך?" שאלו. הסיבה שחשבו שמאיה היא בן התבררה לי לאחר
שיחה קלה איתן באנגלית. מאז ומעולם לא נכנעתי לתכתיבי הצבע של
ורוד לבנות וכחול לבנים, השולטים בשוק בגדי התינוקות. מאיה,
כמובן, לבשה בגד כחול (הצבע האהוב עליה עד היום) ועם שיערה
הקצר יכולת בהחלט לחשוב שהיא בן, אם אתה יפנית שמלבישה רק את
הבנים בבגדים בצבע כחול. הסברתי להן מיד שהיא בת ושאנחנו
מישראל. לאחר שיחה קלה על יתרונות המשחק בארגז החול לילדים
בגיל הזה, ועל כך שחטיפת צעצועים מילדים אחרים איננה הנוהג
המקובל בארץ הקודש, סיפרו לי חברותי החדשות אמיקו-סאן, אם
למינה בת השנתיים וחצי, ונוריקו-סאן אם לממי-צ'אן ולמקי-צ'אן
בנות השנה והשלוש, שהן יודעות אנגלית כי חיו בארה"ב תקופות
קצרות ולמדו את השפה שם.
שמחתי מאד. סוף סוף אוכל לשאול חברות יפניות כל מה שלא הבנתי
ברחוב, היכן קונים בגדי תינוקות בזול ומה כתוב בשלטים שעל
הכל-בו השכונתי וכיו"ב. ואז נתקלתי במה שהוא מעבר למחסום השפה.
הפער התרבותי...
אמיקו-סאן ונוריקו-סאן החביבות, אכן ניסו לסייע לי ככל
שביכולתן, אבל כדי לקנות בגדי ילדים שלחו אותי לכול-בו היקר
ביותר ברובע, שלדעתן לא יבייש את יפן בפני התיירת מהמערב.
כשהתעקשתי ושאלתי אבל היכן אתן קונות בגדי ילדים בעצמכן? ענו
לי בנימוס שברובע אחר של טוקיו, ושלא כדאי לי לנסוע לשם, כי לא
אדע להתמצא שם ולא מדברים שם אנגלית. למזלי, כרגיל הישראלים
עוזרים אחד לשני, וחבר'ה ישראלים שפגשנו בטוקיו הפנו אותי
למקום המתאים שאכן היה ברובע אחר שלא מדברים בו אנגלית, אבל אם
אתה רוצה לשרוד בטוקיו היקרה ולא לבזבז את כל משכורתך על קניית
מזון ובגדים, מוטב לך שתלמד כמה מלים בסיסיות ביפנית ותכתת
רגליך לשם, כי הכל עולה שם בחצי המחיר.
(המשך יבוא)