רומיאו מדמם

"הזהר לבל תיתפסנה אצבעותייך בדלת"
היה כתוב בסטיקר, אותיות ירוקות, שהי ה צמוד לחלון האוטובוס.
לפני זה בתחנה המרכזית של דימונה היו שתי דמויות. אחת עומדת
חסרת סבלנות והשנייה יושבת מכונסת לתוך עצמה, שיערה האדום יורד
ומכסה את פניה. בתוכה מונח תיק חום בלוי.
הנהג מחייך אליו עוד לפני שכף רגלו דורכת על מפתן האוטובוס ובו
ברגע הוא לוחץ על כפתור שסוגר את הדלתות בפתאומיות על ברוך
שלזינגר. הדלתות נפתחות בחזרה, הנהג מחייך חיוך נכלולי ואומר
שהוא נורא מצטער ומקווה שלא קרה לו כלום. היא לא הייתה עדה
למקרה שכן באותו זמן היא הניחה אוזניות ועצמה את עיניה למשמע
הצליל הראשון. כאב מתעורר בצלעותיו. הוא שולף כרטיסייה מנוקבת
חלקית מארנקו ומגיש אותה בזהירות לנהג. מקום מושבו לא רחוק
ממנה ובזווית עינו הוא יכול להבחין ב ראשה נודד באיטיות מצד
לצד. דלתות נסגרות והאוטובוס מתחיל לגלוש באיטיות אל החושך
שמעבר לאורות התחנה המרכזית. אבל פתאום הנהג בולם את האוטובוס.
הסיבה לבלימה היא גבר לבוש סמרטוטים שיערו ארוך ומלוכלך, הוא
עומד מול האוטובוס ומנפנף בידיו. הדלתות שוב נפתחות והאיש נכנס
במהירות. הוא משלם לנהג ביד המכוסה חלקית בכפפה ירוקה, שהייתה
פעם צה"לית, חסרת אצבעות. האיש עושה את דרכו לספסל האחורי של
האוטובוס ושם הוא מתפרקד על כל הספסל. שתי שקיות עשויות יוטה
בצבע ירוק מונחות לידו. האוטובוס סוף כל סוף יוצא את התחנה
וכבר אפשר לראות את עיני החתול בשולי הכביש. מלבדן ניתן לראות
רק את הקו המפריד בין הגבעות לשמיים. הוא משתעל, שיעול מלא
ליחה, ויורק בעד החלון.
- אני מבקש לא לירוק באוטובוס.
צועק הנהג.
ברוך שלזינגר מביט אחורה ורואה שאחת השקיות נפתחה, תכולתה
מציצה בעד החרך.  יש שקית מלאה בסוג כלשהו של בשר. כאשר הוא
מחזיר את מבטו קדימה הוא רואה אותה מחייכת אליו. שיניה לבנות
וערוכות בשורה ישרה.
הנהג נוסע מהר, בעיקר בסיבובים, מה שגורם לו ולה להיזרק לצדדים
בעוצמה. אחרי מספר פעמים בהם הוא נחבט בחלון האוטובוס הוא לופת
בכוח את סדי הכסא וכך מצליח להישאר במקומו.
גמל עצל עומד במרכז הכביש, מעלה גירה. הנהג, בשנייה האחרונה
מצליח לבלום ופולט קללה. איש הסמרטוטים נזרק מעל הספסל האחורי
ומתגלגל במעבר עם השקיות. אחת השקיות, תוכנה נשפך. בתוך
הערבוביה נמצא גם אקדח אבל אף אחד לא רואה אותו. הוא מספיק
לאסוף את הכל לתוך השקית ולסדר אותה ואת חברתה. הנהג ממתין
לגמל שיואיל בטובו לפנות את הכביש אבל הגמל לא ממהר יש לו את
הזמן שלו.
- מה קורה.
שואלת האדמונית ונעמדת במקומה. שמלת משי קיצית מונחת על גופה
הנערי. כנראה היא גרה באחד הקיבוצים בסביבה. הוא לא איכפת לו
מהעיכוב, אין לו למה למהר. כבר שנה וחצי שהוא לא ראה אותם
והייתה לו רק נחת. אבל שהגיע המכתב ובו כל כך הרבה הסברים הוא
לא יכל לסרב. לכן עשה את דרכו, עוד באותו יום, מהמרכז אל
הדרום.
- סתם איזה גמל, תשבי. עוד שניה אנחנו מתחילים לנסוע.
הוא צופר שוב ושוב. איש הסמרטוטים מנסה למצוא תנוחה על הספסל
הצר, אחרי כמה שניות הוא מוצא אותה כנראה, שכן נחירות רמות
ושיעולים עולים ממנו. כמו אדים מפתחי ביוב.
הנהג מקווה שהדבר הזה לא ימות לו פתאום בתוך האוטובוס, אין לו
כוח לכל ההסברים. מה עושים עם גופה באמצע הלילה ובטח יש לו כל
מיני מחלות.
פעם זה קרה לו. איזה מישהו חטף התקף לב באוטובוס, אבל זה היה
מקרה אחר לגמרי היו שם כל מיני אנשים וזה היה בצהרים. הוא לא
אהב את הלילה. החששות גרמו לו לצפור שוב הפעם בתדירות יותר
גבוהה.
- אתה יכול להפסיק לצפור כמו בעזה, עשית לי חור בראש.
- צופר, צופר, צופר, צופר. ינעל ראבאק.
- את מי אתה מקלל?
צועק הנהג שהפך כבר פקעת עצבים. לא דקה מאוחר מדי מחליט הגמל
לפנות את הכביש. בשל חידוש הנסיעה פסקה המריבה. שני הנוסעים
נושמים לרווחה איש הסמרטוטים נרדם שוב, רוטן לעצמו לתוך השינה.

הוא זוכר במדויק את הרגע בו נכנס לחדר אחרי יום שלם של עבודה
במפעל וראה אותו דופק אותה על השולחן במטבח. למען האמת בעיקר
את ישבנו הלבנבן ואת רגליה משני צדדיו תלויות באוויר כמו
חיפושית הפוכה. לך תסמוך על חברים מצא את עצמו אומר בקול.
פתאום כל התמונה חוזרת לו לראש ולמה שלא תחזור הרי הוא נוסע
אליהם. לדירה שלהם שהם הקימו וסידרו ביחד הוא יכול לדמיין אותם
סוחבים רהיטים ביחד. אותה עם שיער אסוף וחולצה גזורה שפעם בטח
הייתה שלו. הנה הם צובעים את הבית ומתוך שובבות של שני אוהבים
משליכים צבע אחד על השני. לחייה סמוקות.
אורות חולפים על חלונות האוטובוס אחד אחרי השני יוצרים שביל
צהוב, מציק לעיניים. האוטובוס מאט והאורות הפנימיים הירוקים
נדלקים. אל האוטובוס עולה ילד קטן אולי בן שבע. הילד שחום על
צווארו תיק אוכל קטן וצבעוני.
- ילד מה אתה עושה פה.
שואל הנהג. עיניו החומות גדולות של הילד מתרוצצות בחוסר
מנוחה.
הילד פורץ בבכי, היא ישר קמה וניגשת אליו. מבין חלקי המשפטים
המבולבלים אפשר להבין שהוא הלך לאיבוד.
- איפה אתה גר ילד.
- לא יודע, אולי בפאריס?
מנסה הילד.
- תרד מהאוטובוס שלי.
פוסק הנהג, הילד מהנהן בראשו וחוזר החוצה.
עוד עשרים דקות ונגמרת הנסיעה הזאת, אומר הנהג לעצמו. מה אני
צריך את כל הבלגן הזה. בלילה תמיד קורים דברים מוזרים. הוא
מפעיל את הרדיו, איזו תחנה שמשדרת שירי בלוז עשרים וארבע שעות
ביממה. שיר של טום ווייטס שקולו כאילו עבר דרך סכין משחזת.
- תכבה את החרא הזה.
צועק לו מהספסל האחורי.
- אני יעשה מה שבא לי.
הוא מתיישב על הספסל, חוכך בדעתו. מבטיהם שוב נפגשים בדרכם
אליו וממנו. היא באמת יפה, פניה צרובות השמש ועניים תכולות.
מסתבר שנתקבלה החלטה שכן הוא צועד עם האקדח שלו שלוף לעבר
הנהג. עכשיו אפשר לראות שחסרות לו די הרבה שיניים. ריח דגים
חריף נוטף ממנו.
הם מתווכחים ביניהם, ובסוף מגיעים להבנה. הנהג יכבה את הרדיו
בתמורה איש הסמרטוטים ישתדל שלא להרוג אותו.
הוגן.
הוא יורק שוב ואחר כך מוציא סיגריה.
- מישהו רוצה סיגריה.
הוא צועק. ברוך שלזינגר מרים את היד וסיגריה נזרקת לכיוונו.
הוא שולף סיגריה נוספת ומציג אותה בפני הבחורה.
- רוצה?
- לא תודה, יש לי משלי.
היא עונה בנימוס.
איש הסמרטוטים מגרד את מצחו בהיסח דעת עם קנה האקדח וניגש אל
ברוך. הוא מוציא דג מיובש מכיס מעילו הבלוי ולועס אותו בהנאה.
מכיס אחר נשלף בקבוק צר עטוף בנייר חום של גרעינים.
- אתה יודע שנים שאני מחפש אותו.
הוא מרים את חולצתו וחושף צלקת ארוכה שמתחילה בצוואר ונגמרת
באיזור הבטן. הצלקת בולטת על עורו הלבן נטול השערות.
- יום אחד הוא הופיע אצלי בבית, מה היה חסר לי אז. בטח, לא היה
לי כסף אבל מה זה לעומת הבריאות שלך. הוא אמר לי שיהפוך אותי
לבן אדם עשיר ואני רק צריך לחתום על מסמך שאומר שאני מוכן
לתרום כמה איברים. אני זוכר ששאלתי אותו
הוא עוצר שנייה כדי להשתעל פיסות קטנות של דג מלוח נוחתות על
פניו של ברוך שלזינגר אשר מוחה אותן עם כף ידו.
- שאלתי אותו איזה איברים הוא לוקח והוא אמר "שום דבר חשוב אתה
בכלל לא תרגיש בהבדל" אתה יודע מה הוא לקח לי? אני יגיד לך,
הוא לקח לי ריאה, כליה וקרנית.
קולו של איש הסמרטוטים מתחזק.
- זה לא חשוב? זה אני לא ארגיש בהבדל? אתה יודע מה זה לעשן שתי
קופסאות ביום שיש לך רק ריאה אחת?
ברוך שלזינגר תוהה מה עלה בגורלו של אותו ציור שהוא קנה לה
ליום ההולדת השערים ושלוש שלה. הם הסתובבו בעיר העתיקה של יפו
ונכנסו לחנות הזאת. בלי לחשוב פעמיים היא הצביעה על התמונה.
בטח הם זרקו אותה באיזו עליית גג כדי שתעלה אבק.  מה שהם לא
רוצים הם מרחיקים מהחיים שלהם.
היא קמה ממושבה ועוברת לידם כדי לשמוע את הסיפור. התיק שלה
החום מונח לידה. בתיק יש כלי איפור, מראה קטנה, מסרק, שני
טמפונים, מפתחות, יומן, פלאפון, שני עטים, ממחטה, תחתוני סטן
ושאריות כריך.
- אבל אני לא פראייר, שש שנים חיפשתי אחריו. בסוף מצאתי אותו.

- ומה עשית לו?
היא שואלת בהתלהבות עיניה קורנות בבעתה מעורבת בהתרגשות.
- נתתי לו באבי אביו זה מה שעשיתי לו. ואחרי הנאום שלי אתם
הייתם צריכים לראות איך הוא התרגש. אני יכול להישבע לכם שהיו
לו דמעות בעיניים.
- רגע אתה לא הרגת אותו?
- מה אני נראה לך ברברי, להרוג אנשים איפה נשמע דבר כזה. מה
אנחנו נמצאים בקולומביה. אנחנו מדינה מתורבתת.
איך הסכמתי להחליף עם יהודה, אני אידיוט. חושב נהג האוטובוס
לעצמו ועוקף בזהירות חבילה לא מזוהה על הכביש.
- אותי הטרידו מינית שהייתי בת שש.
מנסה האדמונית לתרום משלה לשיחה.
הוא זיין לי בשכל עד שהסכמתי איזה עקשנות יש לו ליהודה הזה.
התחיל להמציא לי כל מיני דברים על זה שאשתו בשמירת הריון. היום
ראיתי אותה על איזה שמירת הריון הוא דיבר אני לא יודע, היא
יותר רזה מאוליב. הוא אמר כולה שתי נסיעות, בסוף אני מוצא את
עצמי עושה לילות כבר שבועיים.
הזנב של הדג משתרבב מחוץ לפיו של איש הסמרטוטים וכך הוא חוזר
לספסל שלו. היא נשארת לצדו של ברוך שלזינגר, לבה פועם בחוזקה.
הוא מזיע קצת בצדעים ומקווה שהיא לא תרגיש.
ראשון יורד מהאוטובוס איש הסמרטוטים. הוא לא מחכה שהאוטובוס
ייעצר וקופץ דרך החלון. חבטה עמומה נשמעת. השקיות מתגלגלות על
הכביש.
היא מוציאה שפתון מהתיק ומחזקת את אדמומיות שפתיה. היא מיישרת
את שולי השמלה. היא מעבירה יד בשערה. היא מחליקה יד על שדייה.
היא מוציאה את היומן. היא תולשת דף קטן. היא מוציאה עט אדום.
עם שולי הנייר היא מגרדת פיסת אודם שחרגה מקו השפתיים. היא
רושמת משהו בדף. היא מחזיקה אותו קרוב ללבה.
אתה בדיוק. זה תמיד מה שהיא הייתה אומרת. היא לא הייתה אומרת
שהיא אוהבת אף פעם. כבר אז הוא היה יכול להבין ולא לחיות
באשליות. הרי היא יכלה להשיג כל גבר שרצתה, אז מה גרם לו לחשוב
שהיא מעונינת להישאר איתו. ההליכה הגמלונית הזו שלו וחוסר
הריכוז. היא כל הזמן הייתה מתלוננת.
הנהג סוף סוף מרגיש מספיק ביטחון להפעיל שוב את הרדיו. כאילו
נוכחותו של איש הסמרטוטים עדיין רבצה לה באוטובוס. מה שבטוח
ריחו עדיין היה נוכח באוטובוס ולו, לריח הייתה נוכחות של שלושה
אנשים.
כמעט פספסתי את התחנה שלי הוא פולטת לעברו לפני שהיא קמה
מהמושב ויוצאת החוצה.

צפצוף חד העיר אותי.
"השעה אחת עשרה בלילה ואלו החדשות לשעה זו"
נהג אוטובוס נרצח ליד דימונה, גופתו נמצא בשולי הכביש. את
האוטובוס מצאו לא רחוק משם שבתוכו גבר ואישה עירומים מעשנים
סיגריה.
באילת לכדה משטרת ישראל גבר אלמוני בן חמישים עם שקית מלאה
באיברים פנימיים השייכים למנתח מפורסם מבית החולים איכילוב.
האלמוני טען שהוא קנה את הבשר בשוק הכרמל.
המשטרה מדווחת כי קיים קשר בין שני המקרים.
משטרת התנועה מדווחת על אירוע נוסף אשר התרחש בקרבת דימונה.
אוטובוס התנגש בגמל שעמד במרכז הכביש. שלושת הנוסעים והנהג
נפצעו באורח קל. הגמל שייך לילד צרפתי בשם פרנסואה. הילד נעצר
לחקירה.

יותר אני לא עושה נסיעות לילה, אני לא רוצה לסיים את החיים שלי
בתוך תעלה. אומר בינו לבין עצמו נהג האוטובוס. בתחנה הסופית
יורד ברוך שלזינגר. ממול, בצד השני של הכביש, הם עומדים זה לצד
זה ומנופפים לו לשלום. כאשר ירד נתפסה אצבעו בדלת ולכן הוא
מדמם קלות.