לא ניסיתי למצוא סיבה, פשוט קמתי והלכתי.

     (את) אמרת שאת לא רוצה יותר להיות איתי. אבל זה לא
בגללי, מה פתאום . את פשוט צריכה לעצור ולחשוב על מה קורה
בחיים שלך. מין הקפאה כזאת של מצב בזמן, שתוכלי להסתכל על
החיים שלך בפרספקטיבה נכונה. אובייקטיביות, נו...

לא ניסיתי למצוא סיבה, פשוט קמתי והלכתי. נעתי לאן שהדרך לקחה
אותי.

     (אתה) אמרת לי שתפקידי בחברה הסתיים. איחלת לי בהצלחה
בהמשך דרכי, נפרדת ממני בלחיצת יד והתנצלת שוב. זה לא אתה, זה
השוק שלא מאפשר לנו להתקיים עם כל-כך הרבה עובדים. מיתון, אתה
יודע...

נעתי לאן שהדרך לקחה אותי. צעדתי בבוקר, צעדתי בלילה.

     אמרתי קדיש, כל הנוכחים בכו וניחמו אותי. איש נפלא הוא
היה, כולם אמרו. תאונה נוראה זו היתה, לו רק היה שם מישהו איתו
הוא היה עוד חי. הגורל, מה שהוא מסוגל...

צעדתי בבוקר, צעדתי בלילה. בסוף הגעתי לקצה הדרך.

     מה את חושבת? שעבדת עליי? שזה לא עמוק בעיניים שלך?
בתוך האישונים שלך אני רואה אותו, את השיער שלו, את צבע
המכונית שלו, את הסדין שעל המיטה שלו.

בסוף הגעתי לקצה הדרך. העיר היתה צבועה בירוק והיא הזמינה אותי
אליה. בנוייה כמעגל של בתים, ובאמצע גינה ענקית. בלי מבני
ציבור, בלי כביש יציאה.

     (אתה) לא סתם השפלת מבטך לארץ כשפיטרת אותי. אתה זוכר
הרי כשהחברה התחילה. דירבנתי אותך, עזרתי לך להשיג עובדים
מקצועיים, קשרים בעסק, ספונסרים. אבל - מעידה אחת, ואתה מוחק
את החבר הכי טוב שלך.

בלי כביש יציאה, בלי סיבה לצאת. אנשים טובים, מכניסים אורחים.
בחורות מפה עד הודעה חדשה, אוכל חופשי, טיולים בחיק הטבע.
ילדות שנייה.

     רק בנאדם אחד היה מסוגל לגרום לזה שתעוף מהמרפסת. לא
נתקלת בכלום, דעתך לא הוסחה. ואתה יודע את זה. סתם נתת לעצמך
לעזוב שלושה ילדים מוצלחים, אישה והמון חברים.
לא נתנו לי לראות את הפנים שלך לפני שתקעו אותך באדמה. הם ידעו
שאני בעצם לא מסוגל לראות את הפנים המרוטשות שלך, ויותר מכך:
אתה את שלי.

ילדות שנייה, והפעם לעולמים. וטוב לי.

     אז: מה שלום הפרספקטיבה שלך?

     למי תסתכל עכשיו בעיניים?

     איפה מרפאים פנים מרוסקות ומבט מלא בושה ורגשי אשם?