אשליות, אנחנו בונים אותן כול חיינו רק כדי לנפץ אותן, זה
תמצית הפוסט מודרניזם" כך אמרה המורה לספרות בשיעור השביעי של
יום חמישי, לא ממש ייחסתי משמעות למילים באותו זמן, סתם עוד
ניתוח מוגזם של סיפור.

הרבה יותר העסיקה אותי באותה שעה הדייט של מחר, "ה" דייט בה'
הידיעה, אחרי שבועות של התלבטות קיבלתי אומץ להזמין את ירדן
לצאת איתי, מעולם לא הייתי מאושר יותר, מיום רביעי שבו היא
הסכימה כול העולם נצבע לי בגוונים של ורוד, שום דבר לא יכל
להטריד אותי ביומיים הקסומים האלה.
משהוא חכם אמר פעם שאין כזה דבר אדם מושלם אבל יש כזה דבר בן
אדם מושלם בשבילך, ככה הרגשתי כלפי ירדן.
היא לא הייתה הילדה היפה בעולם או החכמה בעולם אבל היא הייתה
מושלמת בשבילי, היא צחקה מהבדיחות שלי וידעה להצחיק אותי, כול
פעם שנפגשתי אתה הרגשתי פי כמה טוב יותר משהרגשתי לפני
שנפגשנו, ועכשיו ביום שישי זה סוף סוף ייקרה אנחנו יוצאים, לא
משהוא מפואר בסה"כ סרט אבל בשבילי זה היה יותר מארוחה לאור
נרות בפריז.

אני מאמין גדול ברומנטיקה, בכך שלכול אדם יש אדם אחר שמתאים לו
ושאם הם ייפגשו הם לא ייפרדו לעולם, אני מאמין גם ב"קליק",
כלומר שברגע שתראה את אותו אדם אתה תדע מיד שהוא נועד לך.

ביום שישי יצאנו, היא לבשה מכנס שחור וחולצת בטן אדומה, ידעתי
שהיא התלבשה במיוחד בשבילי כי היה קר בחוץ ולמרות זאת היא באה
עם חולצת בטן, החולצה שהכי אהבתי, הרגשתי איך בכול שנייה אני
מתאהב בה יותר.
כול הדרך לקולנוע דיברנו וצחקנו, זה היה נפלא, כול הפחדים שלי
מהמבוכה של הפגישה הראשונה נעלמו כלא היו, כמעט הצטערתי
כשהגענו לקולנוע אבל ידעתי שההמשך יהיה אפילו טוב יותר
מההתחלה.
הלכנו לסרט רומנטי, חשבתי שזה הג'אנר המתאים ביותר לפגישה
ראשונה, בהפסקה  הלכתי לקנות לה שתייה ובקטע הרומנטי ביותר
הנחתי עליה את היד והיא חייכה אליי, החיוך שלה גרם להרגיש
כאילו שאני בגן עדן, הוא היה אישור שגם היא מרגישה כמוני..

יצאנו מהסרט והתחלנו ללכת הביתה, החזקנו ידיים כול הדרך, הפעם
לא דיברנו, לא היינו צריכים, אומרים שאפשר לבדוק אם אהבה היא
אהבה אמת ע"פ האם השתיקה היא מביכה או לא, זאת לא הייתה שתיקה
מביכה, זו הייתה שתיקה נהדרת, שתיקה שאמרה יותר מכול מילים
שיכלו להיאמר.
כשהגענו לבית שלה, היא אמרה שהיא נהנתה מאוד ואמרתי שגם אני,
לשנייה שתקנו ואז התחלנו להתקרב אחד אל השני, זה היה הרגע
שחיכינו לו כול הערב, סירקתי את שיערה לאחור ונישקתי אותה.
קסם, אין דרך אחר להגדיר את מה שקרה בינינו כשהשפתיים שלנו
נפגשו, באותו רגע ידעתי שזהו אני אוהב אותה ואנחנו לעולם,
לעולם לא ניפרד.

אחרי הנשיקה הלכתי משם, בלי להגיד כלום, שוב לא היינו צריכים.

חזרתי הביתה מאושר כמו שלא הייתי מעולם, אני חייתי את האגדה,
נער פוגש נערה, נער מתאהב בנערה, נערה מתאהבת בנער, נער ונערה
חיים באושר ועושר עד עצם היום הזה.

ביום שבת התקשרתי אליה, המזכירה ענתה לי, השארתי הודעה וחיכיתי
שהיא תתקשר בחזרה, היה כבר ערב וירדן עדיין לא החזירה צלצול.
התחלתי לדאוג לה, התקשרתי שוב ושוב המזכירה, החלטתי להתעלם
מפחד הנטישה והכעס שמלאו אותי, בטח היא עסוקה או סתם עייפה.

למחרת בביה"ס האשליה החלה להתנפץ, ניגשתי אליה בהפסקה הראשונה,
התקרבתי כדי לנשק אותה והיא הזיזה את הפנים ונישקתי אותה בלחי,
מיד אחרי זה היא הלכה משם עם חברות, זה היה כמו לחטוף סטירת
לחי מצלצלת, כול הרגשות הציפו אותי עלבון, כעס, אכזבה ויותר
מכול פחד מלאבד אותה.
הבנתי שיש בעיה ובהפסקה הבאה ביקשתי לדבר אתה, שאלתי אותה מה
קרה והיא אמרה שלא קרה כלום פשוט הלכנו מהר מדיי עם הדברים
והיא לא בטוחה שהיא מרגישה כלפי כמו שאני מרגיש כלפיה, היא
אמרה את הדברים והלכה, לא האמנתי לקלות הבלתי נסבלת שבה היא
פשוט זרקה את מה שהיה בינינו, זה היה בלתי נתפס בעיני, רציתי
לצעוק רציתי אפילו לרצוח אותה אבל החזקתי את הכול בבטן לא
הוצאתי דבר.

משום מה הדבר היחיד שיכולתי להיזכר בו באותו רגע היה המילים של
המורה לספרות.
"הסיפור עם ירדן היה ההתבגרות שלי, התגלמות הפוסט-מודרניזם,
התפכחות מאשליית האהבה, אשליית ה"קליק" ואשליית החיים באושר
ועושר", כתבתי את כול זה במכתב והוספתי עוד: "אם התקופה בה אנו
חיים, הפוסט-מודרניזם, היא תקופה של ניפוץ אשליות, זו לא תקופה
שאני רוצה לחיות בה".
הנחתי את המכתב על השולחן והתקרבתי באיטיות אל הסכין.